חלום יוסף 6.6.10

הפעם אני רוצה להתחיל מהסוף. זה הפרק האחרון שנכתב ראשון ושהוביל לכל הפרקים שנכתבו אחריו. הסיפור הזה שיתפרסם כאן פרקים פרקים הוא הניסיון שלי להבין את מקורותיי, כי השאלה איך הגעתי הנה ומה אני עושה במדינה הזו מתחילה באירועים שקורים כאן ועכשיו וממשיכה אחורה לשאלה: איך בכלל הגעתי הנה למזרח התיכון.

רות יקרה.
בשער מנדלבאום פניתי מזרחה, עברתי בין גדרות התיל בלי להסתכל קדימה או אחורה. איזו דממה, כאילו שהגעתי למדבר. אני זוכר שהכנסתי יד לתיק ונגעתי בציגרות ובבונבונירות כדי לא להרגיש לבד. כשעטפת אותן בניר המשי הדקיק לא ידעת לאיזו תכלית. עכשיו את יודעת.
כשהזַ'נְדרמים תפסו אותי והייתה התרוצצות גדולה סביבי, זכרתי את עינייך כשהגשת לי את החבילות הארוזות. אולי אם הייתי מספר לך למה אני קונה כל-כך הרבה מתנות, היית מצליחה להניא אותי מתוכניתי. היית מסבירה בדרכך ההגיונית לאן המעשה מוביל, איזה סיכון וסיכוי אני לוקח. אולי הייתי מקדיש מחשבה נוספת ומוצא פתרון אחר. דעי לך שניסיתי. פניתי אפילו למיניסטר החוץ כדי שיעביר את התרומה והמתנות בדרכים דיפלומטיות, אבל לא קיבלתי תשובה. אני חושש שפנייתי לא הגיעה לייעודה. הייתי צריך להתאמץ יותר.
כאן הימים עוברים בשקט, לאט. הם עדיין לא יודעים מה לעשות עם תימהוני כמוני. מותר לי לשלוח רק מכתב אחד. הֶלְגָה כועסת מדי, צריך לחכות בסבלנות שהעניינים יירגעו. תודה לאל שיש אותך, הנפש הקרובה.
רות יקירתי, האם תצליחי להתעלות מעל לנכתב בעיתונים ולהשיב (נזיפה, עידוד, נחמה) לידיד שנקלע לצרות?
בידידות יוסף.

שלום יוסף.
אנחנו מכירים כבר שנים. יותר ממכירים, ובכל זאת הצלחת להפתיע. אני מודה שיש לי איזה יתרון על משפחתך, אני יכולה להביט בך בעיניים מפוקחות, המעשה שלך לא נוגע בי. (כן נוגע ללבי, אני מקווה שאתה שם לב להבדל).
אני מנסה לבחון מה אני חושבת עליך. זה לא קל. אתה כל-כך תמים. אתה יודע את מי אתה מזכיר? את אברי כשהיה בן שלוש. אתה זוכר איך רצה ללטף את התרנגולת האדמונית וכמה כעס כשברחה? מבחינתו הייתה צעצוע בהישג יד, כמה התאכזב כשהתקרב אליה אבל היא פרחה.
כן יוסף ידידי, הגבול בשבילך הוא כמו לוח משחק. מעין חסמבה שהילדים אוהבים לקרוא.
אמרת שתקבל הכל. נזיפה, עידוד, נחמה. סיימתי לנזוף ועכשיו רק אומר כמה מיוחד בעיניי חלומך וכמה העולם היה נראה אחרת אם עוד אנשים היו כמוך. אני מעריצה את הכוונות שלך, אבל הייתי רוצה לשמור עליך מפני מעשיך. איש כמוך לא צריך להגיע לטלביה.
ספר עוד על מעשיך בבית החולים. האם יש לך כל צורכך? לא חסרים לך בגדים וטואלט? ספרים? החזק מעמד. רות.

רות יקרה מאד.
המכתב שלך כמו מים צלולים. היום דר' מַאֵייר הגיש לי אותו בפגישה והתעניין לדעת מי הכותבת. סיפרתי הכל כמובן. כזה הוא דר' מאייר. הוא מאפשר לי לדבר באופן פתוח על הכל. דיברנו רבות על הקשר עם אשתי והוא הצביע על הדמיון לאימי זיכרונה לברכה וכמה ציפיות היו לי שאינן יכולות להתגשם. מה לעשות, כשאנחנו בוחרים לנו בני זוג בגיל עשרים (בחירה מהירה במקרה שלי), חסרה קצת בינה כדי לראות את העתיד. אולי באמת צריך, בחוק, להצמיד לכל זוג שנישא מעֵין דר' מאייר שיפקח את העיניים. מצד שני, כמה מעט זוגות יינשאו אחרי שייפקחו להם העיניים, ותחשבי כמה מעט ילדים ייוולדו. זה כמעט לבוא ולהכחיד את האומה.
את רואה, אני מסוגל אפילו להשתעשע ברעיונות. סימן שהמצב לא ממש רע. זה כנראה בגלל שגם בתוך הבור, אני לומד לדעת את עצמי. ואת יודעת מה, אני מתחיל ללמוד גם על המקום החשוב שלך בחיי.
אנא, אל תיבהלי. את יודעת כמה שאני רוחש לך כבוד. וגם אל חשש, לא השתחרר שום בורג בראשי. כנראה שיש משהו בבית-חולים למשוגעים (כן כן, מותר גם לך לקרוא לו בשם המפורש) שמצליח להפיל חומות של מילים.
תודה לדאגתך,לא חסר לי כלום, וחסר לי הכל.
מקווה שנתראה שוב, יוסף

יוסף,
המכתב שלך העציב אותי. מתחת למילותיך מבצבץ כאב עמוק. אתה זקוק ליד מנחמת של אם, לא למצוקה של אשת איש שנעזבה לבד עם ילדיה ופרנסתה. גם אני לא יכולה להיות לך כמו אמא. עליך לגדול לארבעים ומשהו שנותיך ולזכור שיש לך אחריות (כן, רבקה ואברי עדיין באחריותך). אני נשמעת שוב כמו מטפלת. כמו הימים ששהיתי בביתכם ואתה היית נכנס מהפרדס לרגע מנוחה, מלטף את לחייהם הרכות של ילדיך וניגש אלי לשוחח במטבח. אהבתי את השיחות אבל הרגשתי לעיתים כאילו יש ילד נוסף לטיפולי.
אולי זו הצרה של כולנו. דור שלם שעזב את ביתו באירופה בגיל כה צעיר כדי להקים מדינה. כן, היית זקוק ליד מכוונת, אֶם, לא פסיכולוג, שתלווה את שנות נישואיך ואבהותך הראשונות.
אני חוששת שאתה מוצא עניין באשה בודדה רק בגלל הסיטואציה שבה אתה נמצא. אני מבקשת שלא תכתוב לי את המילים הנרגשות מתוך התחשבות ברגשותיי. עלי להזכירך שיותר מדי נפגעתי. טוב לי עכשיו. קיפלתי היטב את ציפיותיי וגעגועי. אנא ממך, אל תגרום לי לפתוח שוב את המגירה הנעולה.

חביבתי, ומה אם שיחותיי עם הפסיכולוג מאירות את עיני מחדש? אני מדבר איתך על קשר עמוק של איש מבוגר לאישה מבוגרת. עזבי את עלומינו. גם אני כבר לא צעיר כפי שציינת. חיבה, חמימות, וכן, גם אהבה, לא נגמרים בגיל העמידה. אז אנא ממך, אל תקברי כלום ותני לי להגיד לך בכנות את האמת.
אני לא יודע לאן יובילו החיים את הלגה ואותי. אנחנו נשואים אבל נראה לי שהיא מתחילה למאוס במצב והעובדה שאני כבר חודש רחוק מהבית נותנת איזו פרספקטיבה לעצמאותה. היא מגלה שהיא יכולה בלעדי. גם הילדים כבר מספיק גדולים ויכולים לשמש עזר כנגדה.
אני לא מכריע כרגע. זכותה של הלגה לבחור מה לעשות איתי. אני בעמדת הַמְתנה. היא ביקרה פה רק פעמיים ושוחחה בעיקר עם דר' מאייר. אלי היא לא מתייחסת ברצינות.
נראה שאני מתייחס למצב עם אשתי בשוויון נפש. זה נכון. היא לא ממש חסרה לי וזה גם בגלל שאני לא מרגיש בודד כשיש לי אותך להתחלק במחשבות. (אולי עוד מוקדם מדי שאתחלק עמך גם ברגשותיי.)
עכשיו את יודעת באיזה מצב אני נתון. דר' מאייר עוזר לי רבות. עברנו לדון בחיי. תודה לאל שהוא מניח למעשה האלטרואיסטי שלי (ככה הוא קורא לסיבה שהגעתי לכאן וזה מלמד שהוא גם קצת מעריך אותי). בפגישות הראשונות דנו בסוגיה: מדוע מותר להשתתף בגורלם של הפליטים במחשבות, אבל אסור לחצות את הגבול ולהעביר להם תרומות. אני מסכים אתו. זה ההבדל בין מחשבות למעשים. בשביל מעשים יש מוסדות. מה לעשות, גבול זה גבול, כמו שהוא אומר, וגבולות בין מדינות זו יצירה של הנהגות וממשלות, לא של אדם פרטי.
את שמה לב איך אני עובר מהציבורי/כללי אל הפרטי, בעקבות השהות הארוכה שלי בטלביה? כן, אדם פרטי עם חלומות, כפי שלמדתי משיחותיי עם דר' מאייר.
כפי שאת רואה, עיניי נפקחות, אני מנסה לגדול לגילי. את חושבת שתצליחי לראות את הבוגר שבי, ולא עוד ילד לטיפולך?
בחיבה,
יוסף (עדיין בעל חלומות)

יוסף,
אני מתקשה לענות לך. באמת שהייתי שמחה לפגוש אותך ולראות את השינויים בעקבות הטראומה והחודש האחרון. האם אתה מרשה שאשוחח עם דר' מאייר?

רותי חביבה, בהשפעתו של דר' מאייר והבחנותיו אני לא מתאפק. משהו מסתתר מאחורי ה"מתקשה לענות" שלך. אני רוצה לקוות שאצליח לעבור מתחת לעיניהם של השומרים הניצבים מסביב לרגשותיך, ושהפעם לא תברחי מפני כמו לפני שש-עשרה שנה. לא נשאר יותר במי לפגוע. רבקה ואברי עוד מעט עומדים ברשות עצמם וממילא הם לגמרי בצד של הלגה. והלגה כפי הנראה לא תרצה שאחזור הביתה אחרי שאשתחרר מפה.
אני יודע שזה לא נהוג אבל אני לא מוותר. מותר להשתמש בכל המילים כולן, זה לא סתם שהמציאו מילים כמו אהבה למשל.
יוסף

ידידי, כשקראתי את מכתבך חשבתי מה היה קורה אם הייתי יושבת מולך ושומעת את המילים שלך. הייתי קופאת במבוכה? לוהטת מחום? מה הייתי עונה באותו רגע?
המכתב יושב על ברכי כבר שלושה ימים. מה לענות? לנזוף בך שוב? לשחרר את רגשותיי על הנייר כמו שהן?
אצלך השתחררו כל הבלמים וזה גורם לי לייתר אחריות. להיות אחראית גם עליך שלא תעשה דברים שתצטער עליהם אחרי שתצא מבית המשוגעים (אמרתי זאת!) אולי המשפחה שלך תרצה אותך שוב? מי יודע, הזמן מרפא.
אם מדובר בסיום היחסים עם הלגה עשה זאת בלי קשר אלי. אחרי שתחליט, קח זמן והישאר עם ההחלטה כדי לבחון אם מתאימה היא לך.
אני לא בורחת. אתה מכיר מספיק טוב את הדרך. אל פחד, ז'נדרמים לא שומרים עלי. כשתרצה לבוא אלי בוא, אבל רק אחרי שהחלטת באמת.
ואם אתה חייב להזכיר, לפני שש עשרה שנה לא אני שעזבתי אלא אתה שנשארת. אני הלכתי למען ההגינות כדי לאפשר לך להחליט כשאני לא בסביבתך. מה לעשות, להלגה ולרכוש המשפחתי היה משקל רב יותר מזה שיש לרווקה מבוגרת, ענייה ופשוטת מראה. אני לא נוטרת ועושה חשבון לעבר. אבל גם לא מוכנה לעבור זאת שוב.
יוסף, גם אני רוצה לשחרר בלמים, להיענות למתיקות של מלותיך, להיפרד מהמילים המרוסנות שלי ולהפליג אתך למחוזות העבר. הייתי רוצה שנחליף פעם אחת תפקידים, שתשמור אתה עלי מפני שטויות הלב, שתדאג אתה שלא אפגע.

רות אהובה
את רואה, גם צוק איתן נמס כשהלבה פורצת.
מפחיד? כן, אבל תודה לאל, עידן הקרח לא נצחי.
זה נראה לך כמו שיר? אני מניח שזה מה שקורה. כי שיר זה דמעות במילים, וכרגע אני בעיקר בוכה.
(לא יפה, גבר בן ארבעים).
וגם אם את מרגישה כמו אילה מפרפרת בסבך,
לכודה בשיפולי השדה.
דעי, הדג שקפא בקרח הקולקטיבי
מתעורר ממגע השמש הממיסה
לומד לשחות במים עמוקים.
תודה לבית המשוגעים, אני מוצא את המפתח לשער מנדלבאום שלי, חוצה את הגבול נטול מתנות ויכול להבטיח רק שאנסה להפוך את שבע השנים הטובות ליותר שנים ויותר טובות.
שלך יוסף

[לקריאת הפרק הבא - לחצו כאן]