חולשת הכוח

בימי ילדותי ונערותי הייתי (ועודני, מה לעשות...) חלש ב"ללכת מכות". לא הייתי "חלשלוש" אך מצד שני לא הצלחתי לתפוס את הטכניקה ולא ידעתי לגייס מספיק זעם ותאוות לחימה כדי להשתתף באירועים אלימים כיאה לגבר בגברים. מה לעשות...

עם הזמן הבנתי את מה שקרוי "חולשתו של הכוח". הבנתי שכאשר מרימים ידיים ושולחים אגרופים, נפגעת היכולת לחשוב וראיתי כיצד הבריונים שבחבורה מנצחים לפעמים בקרב, אך מפסידים במערכה. מי שמתרגל לסמוך על כוחו הפיזי מתחיל לאבד את יכולת החשיבה שלו ובמקרים רבים מגיב אוטומטית בכוח ונוטש כל דרך אחרת לפתרון בעיה.

מדינה מתנהגת פעמים רבות כמו נער מתבגר. הכבוד העצמי ועצם קיומו של כוח, משכיחים ממנה כיוונים אחרים ופתרונות שונים וממש כמו הבריון של הכיתה שהיה נכנס פעם אחר פעם לאלימות ומסיים אותה בניצחון אך בפרצוף דומע, זיעה ניגרת ודם זולג מאפו, כך מתנהגת גם מדינה בריונית שכוחה הצבאי פוגע באופן חמור ביכולת החשיבה שלה.

אירועי ה"משט" בלב הים התיכון הזכירו לי את המחזה המוכר עד לעייפה בהתנהלותה של המדינה שלי שהחליטה לשמור בכל מחיר על הדימוי של הבריון המטורף שאף אחד לא יעז להרגיזו. לא נכנענו, וכמו שאומרים בשכונה: "הצד השני נראה יותר גרוע..."

פרשנים עוד יפרשנו וילהגו על מה שאירע בהשתלטות על ספינות שבירת המצור, אנשי צבא יחקרו ויבדקו מה ניתן היה לעשות אחרת, העם בישראל יכנס שוב לדמות של "שמשון המסכן" ("עשו לינץ' בחיילים!") ויקטר מרה על העולם שאינו מבין אותנו ולכן אני פוטר את עצמי מלהתייחס לכל מה שנשמע בדיונים בתקשורת ובניתוחי הכתבים הצבאיים והמומחים במיל.

אני מוטרד משאלות אחרות והראשונה בהן היא הקלות הבלתי נסבלת בה מנסים לפתור את הבעיות הסבוכות והגורליות ביותר באמצעות החייל האומלל במקום להקשות על המנהיג. מה יהיה גורל "השטחים"? עד מתי יימשך הכיבוש ומהי המטרה אליה שואפים? לשם מה מוטל המצור על עזה ומה יצדיק את סיומו? בשאלות הללו לא עוסקים, ובמקומן עושים שימוש בכלי הזמין ביותר הנמצא בידי השלטון – הצבא. החייל יעמוד במחסומים, ידכא הפגנות ויגביל חופש תנועה, הצבא יפתור שאלות של "איך" ואיש לא יעסיק עצמו בשאלות של למה ולשם מה.

העיסוק הטוטאלי בשאלות צבאיות, כתבי הטלביזיה המקבלים לפתע טון דיבור עמוק וידעני, הויכוח הציבורי המתמכר בהנאה לשאלות טקטיות וסוגי נשק – כל אלה משכיחים את עיקר העיקרים: השלטון אמור להוביל, לתת תשובות לשאלות, להציב חזון ומטרה. הצבא הוא כלי עזר אחד מני רבים ולא תמיד הכלי המתאים לכל תקלה.

השלטון שאינו יודע לומר מה בעצם הוא רוצה, מסתתר מאחורי החיילים היגעים והמזיעים שנשלחו למשימה חסרת תוחלת ועשו את כל שביכולתם, ואנחנו הרי יודעים שלמרות המדים המרשימים והפנים המוסתרות, הם בסך הכל סיימו בית-ספר לפני שנה או שנתיים ואפילו מפקדיהם האמיצים לא עברו את גיל שלושים.

השאלה האחרת היא שאלה אנוכית מאוד: מי אני ומה דמותי בעיני בני אדם בעולם הגדול? האם אני ישראלי כמו למשל עמוס עוז, דויד גרוסמן, יצחק רבין? ישראלי כמו קיבוץ ומושב ונגב וטפטפות ומכון וייצמן? או שמא אני ישראלי של "עופרת יצוקה", מלחמות בלבנון, מחסומים וכיבוש? אולי אני חברם למולדת ולחזון של ברוך גולדשטיין, אביגדור ליברמן, גאולה כהן?

יש כאלה המרוצים מהסיכוי שבטיול בחו"ל יביטו עליהם בחשש ובזהירות כעל טיפוס מסוכן ובלתי צפוי, אבל אני שמעולם לא ידעתי "ללכת מכות" נחרד מהמשקל המוטל בכל פעם מחדש על כתפיי החלשות – עוד חיסול לא מוצלח בארץ רחוקה, עוד הרג לא מוסבר בלב ים, עוד ועוד שנים של כיבוש והתעמרות עד כי מתעורר בי הצורך לנפץ את המראה המכערת את פניי.

"באין חזון ייפרע עם" נאמר בספר משלי, ובאמת חזון אין והעם מתפרע והולך...