מדינה שמתרגלת לסמוך על כוחה הפיזי עלולה לאבד את יכולת החשיבה. במקום לעסוק בשאלות החשובות משתמשת ישראל בכלי הזמין ביותר - הצבא, בלי להציב חזון ומטרה
בימי ילדותי ונערותי הייתי (ועודני, מה לעשות...) חלש ב"ללכת מכות". לא הייתי "חלשלוש" אך מצד שני לא הצלחתי לתפוס את הטכניקה ולא ידעתי לגייס מספיק זעם ותאוות לחימה כדי להשתתף באירועים אלימים כיאה לגבר בגברים. מה לעשות...
עם הזמן הבנתי את מה שקרוי "חולשתו של הכוח". הבנתי שכאשר מרימים ידיים ושולחים אגרופים, נפגעת היכולת לחשוב וראיתי כיצד הבריונים שבחבורה מנצחים לפעמים בקרב, אך מפסידים במערכה. מי שמתרגל לסמוך על כוחו הפיזי מתחיל לאבד את יכולת החשיבה שלו ובמקרים רבים מגיב אוטומטית בכוח ונוטש כל דרך אחרת לפתרון בעיה.
מדינה מתנהגת פעמים רבות כמו נער מתבגר. הכבוד העצמי ועצם קיומו של כוח, משכיחים ממנה כיוונים אחרים ופתרונות שונים וממש כמו הבריון של הכיתה שהיה נכנס פעם אחר פעם לאלימות ומסיים אותה בניצחון אך בפרצוף דומע, זיעה ניגרת ודם זולג מאפו, כך מתנהגת גם מדינה בריונית שכוחה הצבאי פוגע באופן חמור ביכולת החשיבה שלה.
אירועי ה"משט" בלב הים התיכון הזכירו לי את המחזה המוכר עד לעייפה בהתנהלותה של המדינה שלי שהחליטה לשמור בכל מחיר על הדימוי של הבריון המטורף שאף אחד לא יעז להרגיזו. לא נכנענו, וכמו שאומרים בשכונה: "הצד השני נראה יותר גרוע..."
פרשנים עוד יפרשנו וילהגו על מה שאירע בהשתלטות על ספינות שבירת המצור, אנשי צבא יחקרו ויבדקו מה ניתן היה לעשות אחרת, העם בישראל יכנס שוב לדמות של "שמשון המסכן" ("עשו לינץ' בחיילים!") ויקטר מרה על העולם שאינו מבין אותנו ולכן אני פוטר את עצמי מלהתייחס לכל מה שנשמע בדיונים בתקשורת ובניתוחי הכתבים הצבאיים והמומחים במיל.
אני מוטרד משאלות אחרות והראשונה בהן היא הקלות הבלתי נסבלת בה מנסים לפתור את הבעיות הסבוכות והגורליות ביותר באמצעות החייל האומלל במקום להקשות על המנהיג. מה יהיה גורל "השטחים"? עד מתי יימשך הכיבוש ומהי המטרה אליה שואפים? לשם מה מוטל המצור על עזה ומה יצדיק את סיומו? בשאלות הללו לא עוסקים, ובמקומן עושים שימוש בכלי הזמין ביותר הנמצא בידי השלטון – הצבא. החייל יעמוד במחסומים, ידכא הפגנות ויגביל חופש תנועה, הצבא יפתור שאלות של "איך" ואיש לא יעסיק עצמו בשאלות של למה ולשם מה.
העיסוק הטוטאלי בשאלות צבאיות, כתבי הטלביזיה המקבלים לפתע טון דיבור עמוק וידעני, הויכוח הציבורי המתמכר בהנאה לשאלות טקטיות וסוגי נשק – כל אלה משכיחים את עיקר העיקרים: השלטון אמור להוביל, לתת תשובות לשאלות, להציב חזון ומטרה. הצבא הוא כלי עזר אחד מני רבים ולא תמיד הכלי המתאים לכל תקלה.
השלטון שאינו יודע לומר מה בעצם הוא רוצה, מסתתר מאחורי החיילים היגעים והמזיעים שנשלחו למשימה חסרת תוחלת ועשו את כל שביכולתם, ואנחנו הרי יודעים שלמרות המדים המרשימים והפנים המוסתרות, הם בסך הכל סיימו בית-ספר לפני שנה או שנתיים ואפילו מפקדיהם האמיצים לא עברו את גיל שלושים.
השאלה האחרת היא שאלה אנוכית מאוד: מי אני ומה דמותי בעיני בני אדם בעולם הגדול? האם אני ישראלי כמו למשל עמוס עוז, דויד גרוסמן, יצחק רבין? ישראלי כמו קיבוץ ומושב ונגב וטפטפות ומכון וייצמן? או שמא אני ישראלי של "עופרת יצוקה", מלחמות בלבנון, מחסומים וכיבוש? אולי אני חברם למולדת ולחזון של ברוך גולדשטיין, אביגדור ליברמן, גאולה כהן?
יש כאלה המרוצים מהסיכוי שבטיול בחו"ל יביטו עליהם בחשש ובזהירות כעל טיפוס מסוכן ובלתי צפוי, אבל אני שמעולם לא ידעתי "ללכת מכות" נחרד מהמשקל המוטל בכל פעם מחדש על כתפיי החלשות – עוד חיסול לא מוצלח בארץ רחוקה, עוד הרג לא מוסבר בלב ים, עוד ועוד שנים של כיבוש והתעמרות עד כי מתעורר בי הצורך לנפץ את המראה המכערת את פניי.
"באין חזון ייפרע עם" נאמר בספר משלי, ובאמת חזון אין והעם מתפרע והולך...
יהושע יקירי,
</font></span>
אין נוהגים במידת הרחמים כלפי זה ההורג אותנו. מדינת ישראל ושירותי הביטחון שלה הם ההורגים אותנו. אזרחי ישראל הששים אלי קרב ושופכים את תשוקתם על דגל, הם ההורגים אותנו. דברייך נשמעים רכים וכמו משלימים עם רוע הגזירה. אך אין אנו מצויים במצב ההוא, מימנו ביקורת נשמעה במקומה, לא עוד. כעת פינתה הביקורת את מקומה לדאגה עמוקה, המחייבת בעיני, תחילתה של התראגנות שונה, כזו שתסלק מאיתנו היסטוריה רצחנית זו ותנסה להעמיד תחתיה הווה מסוג אחר.
</font></span>
"חולשת הכוח" – במקרה הנדון חולשה זו הרגה כתריסת האדם, לא חמושים, במים בינלאומיים, פעילים שבאו למטרה פוליטית לגיטימית, לשחרר את עזה מן המצור הישראלי. הדיון אסור שיתנהל סביב שאלת ההרשאה מתי להשתמש בכוח צבאי. אלא, יש לגולל בפני עצמנו ללא הרף את ההסלמה המטורפת שמגלגלת ישראל בשנה האחרונה: פעילים בינלאומיים שמגיעים לסייע בחיי היום-יום בשטחים הפלסטיניים הכבושים, מגורשים חזרה לארצם ביום נחיתתם; נועם חומסקי, מן הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים שעודם בחיים, מסורב כניסה לשטחים בדרכו לתת הרצאה באוניברסיטת ביר-זית; המדינה עוצרת פעילים פלסטינים בולטים בחברה האזרחית; המשטרה ומשמר הגבול מפעילים כוח קטלני בפיזור הפגנות נגד הגדר וגם בפעולות המחאה נגד גירוש תושבי שייח'-ג'ראח במזרח ירושלים – לכמה עוד סימני פשיזם אנו זקוקים כדי להבין שרצח האזרחים במשט לעזה לא היה מקרי?
</font></span>
"החייל האומלל" – אין חייל אומלל אלא משתף פעולה עם מכונת הכיבוש, מעבר, על גבולותיה הנזילים, ובתוכה של המדינה. אם לחיילים חסרת מידת שיקול הדעת הדרושה כדי להבין את חלקם בפשעים שהם נוטלים חלק, אזי תפקידם של הורים ומשפחה הוא לבטח לעזור להם. אם נכשלנו בהשארתם מחוץ למעגלים הצבאיים, אזי עלינו להתאמץ ולקרבם לסירוב. ככל שנמשיך לראות בחיילים קורבנות של השיטה, כך נמשיך לראות בעצמנו קורבנות. ובכך אנו מונעים מעצמנו לחשוב מעבר למצב הקורבנות שאנו בוחרים.
</font></span>
"מי אני" – יש ישראלים שונים. אין קול אחד, אבל חוזקו של הקול האחד ההוא עצום. זהו קולו של רוב רובו של הציבור היהודי בישראל, קולם של אלפי מיקרו-פשיזמים יומיומיים שהולכים ומתעבים למכונה גדולה. נאמץ צעד הצידה, ואחריו עוד צעד, נשחרר עצמנו ממכונת ההרג וההתאבדות, נחפש חיבורים חדשים, נעיז.
</font></span>
</span>
מרסלו סבירסקי
תעיז לבד!!!
אל תקח אותי אתך למחול הטירוף שאתה בחוכמתך ובבהירות מחשבתך הכל כך הומניסטית (פטרונית, מתנשאת והולכת ונעלמת מהקונצנזוס השפוי) מנסה לרקוד.
בפעם האחרונה שרקדתי ריקוד דומה לשלך עלה עשן מהארובות.
תרקוד לבד רק אל תשכח "ביום ההוא" לתלות על הגלימה הלבנה שלט "אני מרסלו סבירסקי הייתי יהודי-ישראלי הומניסט רחמו עלי"
ואפרופו נועם חומסקי-כמה קל לשבת בפרוור ירוק ומוריק בארצות הברית ולבלבל ת'מוח לאחרים. תנסה להתלות באילנות שתפיסת עולמך/עולמו של חומסקי תחרב להם את החיים.