האם מי שלא חושב כמוני מפחיד אותי ? 30.5.10

למה, אם אני כזה דמוקרט, מפחידות אותי כל כך המגמות המתרחשות כעת בחברה הישראלית. מה כל כך נורא בכך שישנם אנשים בארץ שחרדים לביטחון המדינה יותר מאשר לדמוקרטיה הישראלית? באמת מה כבר יכול לקרות?

אינני נאיבי, אבל אחד הדברים המטרידים שעלו במחקרים שנעשו אחרי מלחמת העולם השניה במטרה לבדוק איך קרה שעם שלם הלך בעיניים עצומות אחרי ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי והגשימה את הדמוקרטיה שלה בהקמת מחנות להשמדת יהודים, היה הרצון של אנשים לציית לסמכות ולחוקים. ישנם הרבה מחקרים בנושא אבל אזכיר שניים בולטים, המחקר של פרופ' סטנלי מילגרם והמחקר של פרופ' פיליפ זימברדוֹ .

הניסוי של מילגרם הוא ניסוי בפסיכולוגיה חברתית הבוחן את הציות לסמכות, שנערך על ידי הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל ופורסם בשנת 1974. הניסוי ביקש לבחון את מידת ההיענות של המשתתף לציית לסמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות מנוגדת לערכיו או למצפונו. החוקר הסביר למשתתף בניסוי ולשחקן שהתחזה למשתתף נוסף בניסוי שהם עומדים להשתתף במחקר שבוחן את היעילות של מתן עונש על למידה. התפקידים חולקו כך שהמשתתף האמין שהוא קיבל את תפקיד ה"מורה" באופן אקראי, בעוד שהמשתתף השני, השחקן, קיבל את תפקיד ה"תלמיד". לאחר חלוקת התפקידים, המשתתף והשחקן קיבלו שוק חשמלי בעוצמה של 45 וולט, כשהם יושבים על כיסא שעליו ניתן לקשור את התלמיד. המורה קיבל מטלות זיכרון פשוטות על מנת להעבירן לתלמיד. המורה הונחה שבכל פעם שהתלמיד מבצע טעות, עליו לתת לו שוק חשמלי על ידי לחיצה על כפתור. ונאמר לו שיש להעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות. למעשה לא ניתנים לתלמיד שוקים חשמליים כלל, אך התלמיד הגיב כאילו ניתנה לו מכת חשמל. כאשר הגיעו לעוצמת שוק של 150 וולט, השחקן ביקש שהניסוי יסתיים, ונענה על ידי החוקר כי על הניסוי להמשך. השחקן המשיך והפגין כאב וחוסר נוחות גדולים יותר והביע חשש לביטחונו האישי אם מכות החשמל יימשכו. ל"מורים" שביקשו להפסיק את ניסוי, הסביר החוקר כי הוא, החוקר, לוקח על עצמו אישית את כל האחריות לתוצאות הניסוי ולביטחונו ושלומו של התלמיד, וכי על הניסוי להמשך.

בסדרה הראשונה של הניסויים שערך מילגרם, 65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט, על אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת, חלקם פרצו בצחקוקים היסטריים תוך כדי ביצוע המטלה. אף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט. לפני עריכת הניסוי ערך מילגרם סקר בקרב פסיכולוגים לגבי תוצאותיו הצפויות של הניסוי. הם האמינו פה אחד שכל משתתפי הניסוי, פרט לכמה סדיסטים, יסרבו לתת שוק חשמלי בעוצמה הגבוהה ביותר.

הרצת הניסוי החלה ביולי 1961, שנה לאחר משפטו של אדולף אייכמן. מילגרם רצה לבחון את השאלה, האם ייתכן שאייכמן ומיליוני משתפי הפעולה האחרים בשואה "רק" ביצעו פקודות? מילגרם האמין כי השואה נבעה מאלמנטים בתרבות הגרמנית, וביקש לבחון את תגובותיהם של גרמנים לניסוי זה אל מול תגובותיהם של אמריקאים, שאמורים היו לשמש כקבוצת ביקורת. לאחר שהשלים את חלקו האמריקאי של הניסוי, היה מילגרם כה נרעש מתוצאותיו, עד כי ויתר על החלק הגרמני ופנה להתעמק בתוצאותיו.

במטא-ניתוח שנערך בשנת 2002 של מחקרים דומים שבוצעו על ידי פסיכולוגים נוספים ברחבי העולם, נמצא כי שיעור המשתתפים שמעבירים את עוצמת השוק הגבוהה ביותר קבוע ונע בין 61% ל-66%.

ניסוי הכלא של זימברדו הוא נקודת ציון בפסיכולוגיה חברתית ובקביעת כללי אתיקה בניסויים. הניסוי, שבחן התנהגות בתנאים שדימו חיי כלא, נערך באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1971 על ידי צוות חוקרים בראשות הפסיכולוג פיליפ זימברדו.

הסטודנטים שהשתתפו בניסוי גויסו באמצעות מודעה בעיתון. המשתתפים, חולקו באקראי לתפקיד של "אסיר" או "סוהר". המשתתפים שהוגרלו להיות אסירים נאסרו על ידי משטרת פאלו אלטו בביתם באמצע היום, הושמו באזיקים והועברו עם כיסוי עיניים למרתף המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, שהוסב זמנית לכלא, ואילו המשתתפים שהוטל עליהם להיות ה"סוהרים" קיבלו מדים, אלות ומשקפי שמש לצורך שמירה על מרחק פיקודי. החוקרים תיעדו את התנהגות המשתתפים באמצעות מצלמות שהוצבו במסדרונות ומיקרופונים שהוטמנו בתאים.

ה"סוהרים" היו חופשיים לקבוע את כללי ההתנהגות ולשמור על הסדר בכלא. ה"אסירים" לעומת זאת, בדומה לאסירים אמיתיים, יכלו לצפות לחוסר פרטיות ולמידה מסוימת של הטרדה. הסוהרים ערכו מספר ספירות של האסירים במהלך כל משמרת של שלוש שעות. עונש נפוץ היה דרישה מהאסירים לבצע שכיבות סמיכה. סוהר אחד גם דרך על גב האסירים בזמן שביצעו שכיבות סמיכה או דרש מאסיר אחר לשבת על גב האסיר באותו הזמן. חלק מהסוהרים הפכו בהדרגה להיות יותר ויותר סדיסטיים, במיוחד בלילה כאשר חשבו שהמצלמות אינן פועלות, ונראה כי נהנו מהעוצמה והכוח שבתפקידם. האסירים, לעומת זאת, הפכו למדוכאים והראו סימנים של לחץ נפשי.

הניסוי יצא משליטה מהר מאוד. מרד פרץ ביום השני לניסוי, האסירים התבצרו בתאיהם וחסמו את הכניסה באמצעות מיטות והחלו לקלל את הסוהרים. הסוהרים התייעצו כיצד לדכא את המרד והחליטו לטפל בו בכוח. הם הפעילו מטף אש (שהיה במקום מטעמי בטיחות) כדי להכריח את האסירים להתרחק מהדלתות. הסוהרים הפשיטו את האסירים, לקחו את המיטות והעבירו את יוזמי המרד לבידוד. המרד הוביל לחיזוק הסולידריות בין הסוהרים והם התחילו לראות את האסירים כעושי צרות, ולכן החלו לאיים על האסירים ולהתנהג ביתר אלימות. החוקרים החליטו להפסיק את הניסוי לאחר שישה ימים בלבד.

התנהגות החוקרים במחקר זה ספגה ביקורות רבות על כך שלמרות פניות ההורים על מצב בניהם וההתנהגות הסדיסטית של הסוהרים, לא הופסק הניסוי מוקדם יותר.

מטרת הניסוי הייתה לבחון התנהגות בשבי, אך ממצאיו ממחישים בעצם כיצד האדם נכנס לתפקיד החברתי שיועד לו. הממצאים ממחישים גם את הציות של אנשים כאשר ניתנת להם אידיאולוגיה שיוצרת לגיטימציה להתנהגות מסוימת, ובנוסף לאידיאולוגיה ישנה תמיכה חברתית וממסדית. מה שהניסיונות האלה מוכיחים בעליל זה שחברה דמוקרטית איננה יכולה להישאר כזאת אם האנשים שמרכיבים אותה אינם מבינים באמת את הנטייה הטבעית לצייתנות ולמילוי הוראות הטבועות בנו בעוצמות שאיננו משערים.

ולא, אני לא מרגיש שמי שלא חושב כמוני מפחיד או מחריד אותי . יותר מזה, כפי שאמרתי בזמנו לחבר במילואים שהיה חבר בתנועה ימנית קיצונית שאני לא מסכים איתו אבל אני שמח שהוא בוחן את גבולות הטולרנטיות שלי באמצעות דבריו. אני באמת מאמין בכך שדעתו של מי שלא מסכים איתי חייבת להישמע, ואני אפילו מוכן למסור את חיי על כך. שלא כמו יגאל עמיר, שירה שלוש יריות בגבו של יצחק רבין ובכך למעשה אמר לו ולנו: "אני לא מסכים איתך ואני אפילו מוכן להרוג אותך כדי שדעתך לא תתקיים".

את זה, רבותי, אף פעם לא תשמעו ממני.