כרוניקה של פחד

read this article in English

סאלאמת
שאלה פשוטה. התשובה עליה נושאת ערך רב. מי אמר, מתי ובאיזה עניין:

"The people can always be brought to the bidding of the leaders. That is easy. All you have to do is tell them they are being attacked, and denounce the peacemakers for lack of patriotism and exposing the country to danger. It works the same in any country".
אפיץ את התשובה הנכונה כשמישהו יגלה אותה.

יש לי צורך לשתף כאן שבמהלך עבודתי כמנחת קבוצות דיאלוג ערבי-יהודי, אני מרגישה היטב את תהליך הגזעניזציה והפאשיזמציה בחברה שלנו. עד לא מזמן היינו מושמצים על כוונתנו לחנך להידברות, אולי בגלל שזה נתפס הזוי ולא ריאלי, מין חולמנות בהקיץ במציאות המוכרת של ייאוש, שהכוחנות מכריעה בה ולא ההידברות, או אולי בגלל שזה נתפס כבגידה להידבר עם האויב (הפחד, החשדנות, והחינוך לאין עם מי לדבר). שלא תבינו לא נכון, כל אחד תומך ברעיון לחנך לסובלנות ולהידברות, עד שזה מגיע להידברות עם ערבים. אז פתאום זה כבר נתפס כלא ריאלי או כבוגדני.

עד לא מזמן היינו רק מושמצים, אבל בשנה האחרונה זה משתנה בהדרגה. התהליכים בקבוצות קשים יותר ומאפשרים פחות הצלחה, והתפיסה שמשתקפת היא של חוסר לגיטימיות לעצם העבודה. זאת אומרת שאנחנו כארגון ערבי-יהודי שמחנך להידברות נתפסים כלא לגיטימיים.

להיות מושמצים זה לא נעים, אבל התרגלנו. זה מחיר קל יחסית. אבל להיות לא לגיטימיים זה כבר אומר שהחברה על סף של טוטאליטריות ושרק רעיון אחד הוא לגיטימי בה. זה לא מפתיע, זה תהליך שקורה כבר כמה שנים טובות, אבל השנה הוא הוקצן והגיע לשיא מפחיד מאוד. עצם הכותרת "חינוך להידברות", כשהיא נוגעת לערבים, נתפסת כ"שטיפת מוח שמאלנית" ולכן היא לא לגיטימית, כי היא מוטה לכיוון אחד. אז איך בדיוק אמורים לחנך לסובלנות והידברות?
לא אמורים, כנראה.

קשה לי לראות איך אפילו בקרב חבריי הטובים ומשפחתי, ברגע שאני מדברת גם על "הצד השני" ומראה משהו מהצד שלהם, מיד אני מואשמת בחד-צדדיות. אני מכירה את התהליך הזה היטב מהקבוצות. הפחד הוא כה גדול, שאפילו להציץ לרגע לזווית של הצד השני נתפס כמאיים על עצם הקיום ולכן אסור בתכלית, ויש לשמור על הזווית החד-צדדית-הכול-צודקת שלנו בלבד. ואיך נזוז לאנשהו אם איננו יכולים לראות ולו משהו מהצד השני, לראות לרגע שני צדדים, כמו שצריך לעשות בכל קונפליקט על מנת לפותרו. אבל עצם הסירוב הוא להיות במקום הזה, שמאפשר דיאלוג, שמאפשר הידברות.

אין לי ספק שהפחד הוא זה שיוצר ומשמר את המצב הזה, ואת הפחד, כמו שכתוב בציטוט שלמעלה, קל לייצר.
חבר יקר כתב השבוע מייל שקורא להצטרף למחאה נגד כרישי הנדל"ן שכובשים את המשאבים של כולנו, וכך הוא כתב: "השיקוף של הצד המושחת שבתוכנו שנקרא עסקנים ופוליטיקאים מעוניין לייצר מצב שבו אין כמעט פיקוח על בנייה, כלומר שבקומבינה יוכלו להרוס כל פינת חמד. אז בואו נתרכז בעצמנו, נסתכל על הצד המושחת שבנו, שמוכן לוותר על עקרונות, שמוכן לפגוע ולא להתחשב על מנת לרצות את האינטרס האישי. זהו צד שפועל מתוך פחד, שחושש שאם נתחשב, שאם לא ניקח לעצמנו בכל מחיר, לא יהיה לנו. נחבק את הצד הזה שבנו, נרגיע אותו, נאמר לו שתמיד יש שפע, שאין צורך לגזול על מנת ליהנות ושמתוך התחשבות ושיתוף יבוא שפע אינסופי.
זה במישור הפנימי. ובמישור החיצוני, יש הפגנה בירושלים, מצ"ב הזמנה..."

החבר הזה נתן לי השראה. ובאותה רוח, בואו נבדוק רגע מאיפה בדיוק כל הפחד הזה, איך הוא נוצר, ועד כמה הוא ריאלי. פחד ובורות הם חברים טובים. בואו ניקח עליו אחריות לרגע ונבדוק למה הוא גורם לנו, וכמה אנחנו באמת מוכנים לעמוד מאחורי זה.
לא צריך לעשות כלום. רק לחשוב. חשיבה וידע הם הכוח מול בורות והפחדה (טרוריזציה בלעז).
כן, אני בהחלט חושבת שלאפשר לאחרים לקבוע מה נדע ומה נחשוב זה צורך שלנו וזה בידינו.
יש משהו באנושי המוכר לנו היום שרוצה שיחשבו במקומו, שנוח לו לא להיות בעמדת האחראי, שלא לוקח בעלות על מחשבותיו, על אורח חייו, על בריאותו, על סביבתו ועל הידע שלו.
זה מרתק וסופר חשוב בעיני לחשוב מה זאת התופעה האנושית הזאת כפי שהיא מצטיירת בימינו. אני לא לגמרי משוכנעת שזה תמיד היה ותמיד יהיה ככה ושזה טבע האדם באשר הוא, אלא יותר תמונת מצב תודעתית-חברתית של האנושות כיום. וראוי מאוד לציין שיש היום התחלות של תפיסות ודרכי חיים אחרות, שיש בהן דגש על החזרת העוצמה האנושית, הריבונות הפנימית, האחריות והמעורבות. ובהקשר זה ראו הסרט המצוין "קימטיקה" באתר "אמת אחרת": www.emetaheret.org.il
בואו. נפגש שם, במרחב של החזרת העוצמה לעצמנו. בחיבוק, אמת, פשטות ואהבה.