ירושלים שלי

צפי סימונס 12:33 | 05-06-10


צפי מביאה זכרונות מהעיר שבה בגרה אמהּ, שאליה עלה אביה, שבה נולדו אחיה ואחותה, וזווית אישית על הקולות ותמונת הצנחנים בעיר העתיקה

אמא שלי הגיעה לארץ כתינוקת בת מספר חודשים. התחנה הראשונה היתה בית הדודה בפתח תקווה, שם זכתה אמא לישון בארגז תפוזים – עובדה שהיא תמיד ציינה בגאווה.

התחנה השניה היתה ירושלים שם אמא בגרה, גדלה אצל סבתא שלי, אשה רבת פעלים שהקימה פנסיון (בית מלון בלשון העברית של אז) וניהלה אותו יחד עם סבא שלי. סבא היה מהנדס בעל השכלה צרפתית והמון סימפטיה לעם הצרפתי, כולל שירות בלגיון הצרפתי בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

ירושלים היא גם העיר אליה עלה אבא שלי, שעזב את רומניה בפרוץ מלחמת העולם השניה, עת נזרק מהאוניברסיטה משום שהיה יהודי. את לימודיו המשיך באוניברסיטה העברית. כאן למדה גם אמא, כאן הם "עשו עיניים" – כל אחד מהם טען שהתחיל עם מי שישב/ה לצד השני/ה – ושנתיים לאחר בואו של אבא לירושלים, נוספה להיסטוריה היהודית חוליה משפחתית חדשה.

בירושלים נולדו אחי ואחותי, לירושלים אמא התגעגעה מאז עזבה אותה ב-1947, "מעל פסגת הר הצופים" היה השיר שהייתי מזמזמת או מנגנת בחלילית כשרציתי שאמא תחייך, גם עם חיוך עצוב ספוג געגועים.

בכיתה ד' נסענו לטיול שנתי ואמא מאוד בקשה ללוות אותנו. יחד איתה עמדנו על גג המנזר בעיר החדשה, השקפנו אל עבר הכותל המערבי, ואמא עמדה בקול רועד עם אצבע מצביעה על אתרי העיר העתיקה.

יום העצמאות תשכ"ז מצא אותי ואת כל הישראלים מקשיבים נפעמים ונרגשים לשולי נתן שרה את "ירושלים של זהב" בקולה הצלול כיין. מייד אחר כך גויסנו, מי לצבא ומי כתלמיד תיכון לחפירת שוחות בשדרות ירושלים ביפו ולרחיצת בקבוקים בבנק הדם הסמוך – כתלמידי כיתתי, כיתה י"א. האזעקה הראשונה תפסה אותנו בתחילת יום לימודים, ביום שני בבוקר, ויחד עם המנהל הקשבנו בטרנזיסטור להודעה הראשונה של דובר צה"ל.

ביום רביעי בבוקר נפוצה בבית הספר השמועה שצה"ל פורץ לעיר העתיקה. אני, שמעולם לא אהבתי ספורט וריצה היתה ממני והלאה, הצלחתי לגמוע את המרחק מבית הספר לביתי ב-20 דקות, הריצה הכי מהירה שלי! "אמא, צה"ל בעיר העתיקה שלך!" הצלחתי לפלוט בין הנשימות והנשיפות ועמדתי צמודה לאמא כשהקשבנו לשידור הישיר מסימטאות העיר העתיקה, כשכדורים רושפים מעל ראשו של הכתב ומעל לראשנו. "הכותל המערבי! הכותל המערבי!!!" בכינו אמא ואני יחד עם הצנחנים והרב גורן. מעולם לא ברכתי ברכת שהחיינו עד אותו יום.

איציק היה חבר ילדות של אחי, המדריך שלי בצופים, בן בית אצלנו. איציק היה בצנחנים ואחי בהג"א, בעקבות פציעה ישנה בשירות הצבאי. אמא של איציק התקשרה יום יום לאחי לשאול איפה "הבן-יוחיד" שלה. אחי שתק.

ביום חמישי היא הגיעה לעבודתה בלשכת העיתונות הממשלתית והביטה על התמונות שיוצאות ממי הפיתוח – ואיציק שלה הציץ עליה, הצנחן עם הקסדה ליד הכותל המערבי!!!

ירושלים של כולנו.
 

צפי סימונס: מרכזת את פעילות מכון גנדל להשכלה יהודית באוניברסיטה העברית, שמקיים קבוצות לימוד למבוגרים ברחבי הארץ בתחום ארון הספרים היהודי והישראלי, בהן 5 קבוצות עם כ-80 תלמידים בכרמיאל-משגב. פועלת בתחום החינוך מזה 25 שנה, מנהלת מחלקת החינוך בכפר ורדים לשעבר