בית הספר הניסויי הדו-לשוני "גליל" 11.5.10

בימים אלו יצא לאור ספר המסכם את הניסוי החינוכי של בית הספר "גליל" – בית ספר מיוחד במינו, שבו לומדים תלמידים יהודים וערבים יחד, בשתי השפות. במשך דורות, עד 1948 וגם לאחר מכן, במידה מסוימת, למדו ערבים ויהודים יחד בבתי ספר בארצות ערב. בתקופת המנדט הבריטי בארץ-ישראל קמו שתי מערכות חינוך נפרדות (יהודית וערבית) כחלק מצמיחת הזהות הלאומית הנפרדת והעימות המחריף בין החברות.
לי גורדון, יהודי מארה"ב, הקים את עמותת "יד ביד" עם אמין חלף, ערבי ישראלי יליד הכפר מוקיבלה שבעמק יזרעאל, שחרתה על דגלה את החינוך בשתי השפות- עברית וערבית. החינוך הדו- לשוני של בתי הספר של עמותת "יד ביד" הוא כיום המפעל המוביל בחינוך זה. עמותת "יד ביד" דוגלת בדו לשוניות אינטגרטיבית ומציע כבוד ושוויוניות לשתי הקבוצות הלאומיות בישראל. "התוצאה המיוחלת למייסדי העמותה היא יצירת אנשים אשר מכבדים ומעריכים את התרבות של האחר ובעת ובעונה אחת נשארים נאמנים למורשתם התרבותית". (עמ' 86)
בשנת 1997 ייסדה עמותת "יד ביד" שני מוסדות חינוכיים: גן ילדים בירושלים וכיתה א' בגליל, שהיא ראשיתו של בית הספר "גליל". בית הספר "גליל" נטל על עצמו אתגר קשה ומורכב. בית הספר הוא דו-לשוני, יהודי-ערבי, תלת-דתי ורב תרבותי. תלמידים יהודים וערבים לומדים בו יחד ולומדים גם את שתי השפות – עברית וערבית. לכל כיתה שתי מחנכות והנהלת בית הספר אף היא משותפת. גם מבחינת המיקום בזמן ובמרחב, מצבו אינו פשוט, בלשון המעטה. בית הספר נמצא בגליל, כיום בקיבוץ אשבל שבקרבת סכנין. צמיחתו וגידולו התרחשו בעשור האחרון, שבו נמוגו בהדרגה התקוות שעוררו הסכמי אוסלו ואירועי אוקטובר 2000 הטילו את צילם הארוך על היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל בכלל ובגליל בפרט.

הערבים במדינת ישראל מתלבטים בין השתלבות בישראל לבין תביעת זכויות כמיעוט לאומי ונטייה לעבר האסלאם. ברקע נמצאים הפיצול בין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון לבין שלטון החמא"ס ברצועת עזה והעדר ההתקדמות במשא ומתן המדיני עם הרשות הפלסטינית.
מטבע הדברים, מכיוון שמדובר בבית ספר פורץ דרכים, נבחר בית הספר "גליל" כבית ספר ניסויי על ידי הגף לבתי ספר ניסויים ויזמות חינוכית במשרד החינוך. לאחר חמש שנות הניסוי, כתב צוות בית הספר את הטיוטא הראשונה של ספר שסיכם את הניסוי החינוכי. במסגרת עבודתי בגף לניסויים ויזמות, ביחד עם ד"ר אירית קדם, הזדמנה לי לפני מספר שנים הזכות לקרוא את הטיוטא הראשונה ולסייע בכתיבת הספר. לכן חשתי צורך, עם צאתו של הספר לאור, לעיין בו ולשתף את הקוראים במעט מן העושר המצוי בו.
בית הספר "גליל" כולל כיום בית ספר יסודי וחטיבת ביניים והתקווה היא שיוקם בית ספר תיכון. בתי ספר נוספים של עמותת "יד ביד" קיימים בירושלים ובכפר קרע. מורכבות האתגר היא עצומה: דו לשוניות שוויונית מחייבת הדדיות מלאה. לוח השנה של בית הספר מכיל את החגים, הימים הלאומיים וציוני הדרך של שני עמים ושלוש דתות. כדוגמאות לשילובים מיוחדים הנלמדים באותה עת, ניתן לציין את חג הקורבן (חג מוסלמי, העוסק בסיפור העקדה של ישמעאל), פסחא (חג נוצרי, תחייתו המחודשת של ישוע) ופסח (חג יהודי – סיפור יציאתם של בני ישראל ממצרים). העלייה לרגל נלמדת כנושא משותף לשלושת הדתות. הנושא "אדם ואדמה" נלמד בכיתה ג' על ידי פתגמים, שמש אסוציאציות, סיפורי עם, סיפורי חיים, שירה, וגם עם זיקה אקטואלית – הנושא נלמד בתוך התקופה הכוללת את "יום האדמה". תוכנית הלימודים הבית ספרית עוסקת בקשרים מכל סוג. בכל כיתה מ-א' עד ו', בתחום אחר ובמספר תחומי דעת, שפה זרה ראשונה ושנייה, מולדת וגיאוגרפיה, אומנות, מוסיקה וחברה, עוסקים בקשרים.
בית הספר "גליל" שואף ליצור היכרות מעמיקה בין שני העמים בשפה, בתרבות ובמורשת. הלמידה המשותפת אינה מטשטשת את הייחוד – אלא דווקא מחזקת את הזהות הייחודית. חידוש חשוב הוא תוכנית שנכתבה בבית הספר שבמסגרתה לומדים התלמידים על שלושת הדתות במקביל. התוכנית נקראת ברק"ת – ברית חדשה, קוראן ותנ"ך.
ד"ר מוחמד אמארה, המלווה את בית הספר כחוקר וכיועץ ללמידה, מציין בספר, באחת הדוגמאות לרב לשוניות, את התנהלות המסחר בשוק בעיר העתיקה בירושלים. הסוחרים מציבים חמש רמות שונות של מחירים בשפות שונות (עברית, ערבית, אנגלית): המחיר הגבוה ביותר ניתן לתיירים, השני ליהודים ישראלים, השלישי לערבים ישראלים, הרביעי לכפריים ערבים מנפת ירושלים והנמוך ביותר לערבים מהעיר העתיקה. הסוחרים מדברים בשלושת השפות ומזהים את ההבדלים בין הניבים הערביים השונים.

היעד המרבי של דו-לשוניות הוא שליטה בשתי שפות ברמה של שפת אם עם ארבעת המיומנויות: שמיעה, דיבור, קריאה וכתיבה. בעבר, טענו החוקרים במערב שהדו-לשוניות מזיקה להתפתחותו של הילד. אולם מחקרים משנות השבעים מעידים כי לדו-לשוניות יש השפעה חיובית על החשיבה, מכיוון שהיא מרחיבה את הגמישות המנטאלית ואת יכולת החשיבה המופשטת, ומפתחת את האינטליגנציה המילולית. הניסיון ההיסטורי של העם היהודי מוכיח שבכל הדורות, היהודים שלטו בשפות רבות ותמיד היו לפחות דו-לשוניים, מכיוון ששלטו בעברית כשפת קודש, דיברו בשפות יהודיות (כדוגמת אידיש, לאדינו, מוגרבית ואחרות), בשפת העם שבתוכו ישבו ובשפה של השלטון, אם העם נמצא תחת שלטון זר. כך, למשל, במרחב המזרח התיכון למדו יהודים בין היתר תורכית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית- על פי השלטון. יחסי גומלין טובים במיוחד היו ליהודים במשך מאות שנים עם השפה הערבית ובמיוחד בתור הזהב של יהדות ספרד בימי הביניים, אך גם בתקופות נוספות. בישראל, למרבה הצער, לוקה מאוד לימוד השפה הערבית, למרות המדיניות המוצהרת, עקב שילוב של דעות קדומות והשלכות שליליות של הסכסוך היהודי-ערבי. למעלה ממיליון יהודים עלו מארצות ערב ועימם ידע השפה הערבית, אך ידע זה נדחה ולא הפך לחלק מהתרבות ההגמונית. לצורך האיזון חשוב להדגיש כי גם מורשות לשוניות אחרות נדחו במידה רבה, עקב האידיאולוגיה של "כור ההיתוך" בעשורים הראשונים. המטרה הייתה ליצור יהודי ישראלי מנותק מהזהות היהודית הגלותית.

מי הבוגר הרצוי מבחינתו של בית הספר? "הבוגר הרצוי מבחינתנו הוא אדם, הרואה גם את השונה ממנו, כאדם שלמעשה הדומה בו רב על השונה. אדם שיחוש כבוד לכל אחד, יכבד את רגשותיו, רצונותיו, צרכיו ודעותיו של האחר. אדם הומאני, פתוח ומגלה סובלנות לדעותיהם של אחרים. ערכים אלו מנחים אותנו בבחירתם של כל חומרי הלימוד בבית הספר וכן בדרך ההוראה והלמידה. עם זאת, אנו מקנים לתלמידינו את ההכרה בערך ה"אני מאמין" האישי, עמידה על זכויותיהם וביקורתיות ביחס לכל דבר. מי שמודע ל"אני מאמין" של עצמו ופתוח לשמוע את זה של האחרים, נמצא בדרך הנכונה להיות הבוגר הרצוי מבחינתנו". (עמ' 65)
הקשיים במימושו של החזון הם רבים ולא לריק מוקדש להם פרק בסיומו של הספר. המציאות בבית הספר שונה מאוד מהמציאות שמחוץ לו. אירועים חיצוניים מקרינים מטבע הדברים על מה שמתרחש בבית הספר. מכיוון שהאלימות היא עדיין חלק קבוע בסכסוך, שעדיין לא תם, מושפעים החיים בבית הספר מן המתרחש מחוץ לו והטיפול מצריך מאמצים יומיומיים.
בארץ לא קיימת הוראה דו-לשונית ואת כל חומרי הלמידה והכשרת המורים יש לבצע בבית הספר. גם הנטל התקציבי איננו מבוטל. השוני התרבותי, ההכרח לבחון כל הזמן אמיתות "ברורות מאליהן", לשמוע בפתיחות דעות אחרות מבלי להיקלע לסערת רגשות ולהקפיד על איפוק וסבלנות, אינם מן הדברים הקלים. במידה מסוימת קיימים קשיים אלו בהוראה בכלל, אך הם מועצמים יותר מול האתגר שבית הספר נטל על עצמו. נראה שפיצוי מסוים נמצא ב"רוח היחידה": רוח הצוות שבין המורים, היחסים בין המורים והתלמידים והתמיכה והמעורבות של הורי התלמידים.
במציאות שאנו חיים בה יש הפרדה כמעט מלאה בין החברה היהודית לחברה הערבית. ההפרדה מצביעה על הקושי העצום לפתח זהות על-לאומית במדינת ישראל. בארה"ב קיימת זהות "אמריקנית" המקיפה יהודים, אירים, פולנים, ערבים וכו' והיא מחברת בין הזהויות השונות. ההפרדה המוחלטת הקיימת בישראל אינה מאפשרת כמעט לחלוטין צמיחה של זהות משותפת. המפגשים בין בני נוער באוניברסיטאות ובין מבוגרים בערים ובמקומות עבודה מתרחשים בגילאים שבהם כבר קשה לעצב גישה שאין בה דעות קדומות וחששות.

מבחינתי, כיהודי, ציוני וישראלי, יצירתה של זהות שכל הישראלים יוכלו להשתייך אליה, היא מטרה שיש לשאוף אליה. בתי הספר הדו-לשוניים הם, מבחינה זו, החלוץ העובר לפני המחנה. ההתמודדות אינה קלה ופשוטה והמפגש עם "האחר" מחייב התמודדות, חשיבה וקבלה הדדית. ייתכן לפעמים שהדיאלוג ייגע במקומות רגישים וכואבים, אך ברור כי זו דרך חשובה ביותר שיש לקוות שתתמיד ותתפתח. חשוב למצוא סמלים משותפים ואולי הסמל המשותף, הרווח ביותר, הוא עץ הזית, המופיע על כריכת הספר ומסמל תרבות משותפת, שורשית וארוכת ימים, המאפיינת את הגליל.

המקור: מדינת ישראל, משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, גף ניסויים ויזמות, דו לשוניות, מודל למידת הלשונות עברית וערבית, ירושלים, תש"ע- 2010 (בשער הפנימי: בית ספר גליל, בית ספר יהודי-ערבי, קיפאח אבו אלהיג'א וגלית אדמוני, נועה צוק וכמאל אבו יונס)