אמנות בפריפריה או פריפריה באמנות?

הסיור בעקבות אמנים בגליל בוטל בשל מיעוט הנרשמים.

אבל בכל זאת - אנו מביאים את מאמרה של האמנית יעל רשף, על פריפריה ואמנות.

لقراءة المقال باللغة العربية

דודו הלך במאמרו בעקבות גומבריך ואני הלכתי בהרהורי אחרי דודו.

הנושא "פריפריה ואמנות" מעלה שאלות רבות ומגוונות, והתשובות משתנות בהתאם לזמן ובהתאם להלכי הרוח של התקופה.אם נתיחס אל ישראל כדוגמה לפריפריה של מרכזי האמנות בעולם, נראה תמורות והבדלים בין דור לדור.

מי שמבקר בגלריות ובמוזאונים בימים אלה, יודע שרבים מבני הדור הצעיר, אין להם עניין לעסוק במקומי ובאישי. הציורים מתבססים על אימג'ים ודימויים מן העולם הגדול וברוב המקרים נלקחו מהאינטרנט. לחוויה האישית כמעט ואין מקום.

בני דורו של זריצקי בשנות החמישים, לעומת זאת, עסקו בציור מופשט וטענו שלמרות השפעת הזרמים של עולם האמנות עליהם, הם עוסקים באמנות מקומית ונותנים ביטוי לחייהם במרחב הן בצבעוניות והן בצורות.

דודו פלמה שואל האם אמנות בפריפריה היא גיאוגרפית או תודעתית. כלומר האם האמנות היא שאלה של מיקום או של מצב תודעתי. אני אנסה לענות על השאלה מתוך עבודותיי ואורח חיי.

רוב שנותיי הבוגרים אני חיה ועובדת בכרך הגדול, בתל אביב, ובכל זאת, בתפישתי את עצמי, אני אמנית של הפריפריה. עבודותיי נטעות עמוק בחוויות ובמראות נוף שאינן קשורות לחיי בעיר. למרות שאיני חיה בפריפריה, הפריפריה נמצאת בעבודותי.

נולדתי וגדלתי בגליל המערבי. הורי, ניצולי שואה, היו ממיסדי קיבוץ געתון וכעבור שנים העתיקו את מגורם למושבה נהריה. בעבודותיי אני תמיד חוזרת לשם, במודע או שלא במודע.

עבודותיי המוקדמות, ציורי שמן וצבעים תעשייתיים על דיקט, הן עבודות מופשטות עם רמזים צורניים מוכרים. הסיפור אינו מסופר בברור אך הוא נמצא שם, גם אם במעורפל. הדימויים לקוחים מזכרונות חבויים של נופים שליוו את ילדותי. קונטורים וצלליות של שרידי בתים, לבנים שחורות ששימשו את הבניה הערבית בגליל (בעיקר בטבריה), קטע ים קטן ועצים ערומים. ברבים מציורי נהגתי לכסות שטחים בחול. סליחה, זיפזיף. מדי פעם בביקוריי בנהריה הייתי דואגת למלא דליים בזיפזיף שעל שפת הים או באדמת המקום ואחר כך משלבת את החומרים המקומיים בעבודותיי.

בשנות האלפיים התחלתי ליצור את ציוריי במחשב. הטכניקה החדשה איפשרה לי לשנות גם כיוון תוכני והבעתי. התחלתי ליצור עבודות שהאמירה בהן ברורה וחדה והסגנון הפיגורטיבי הוביל אותי לעסוק בנושאים קונקרטיים שהם בעיקר חברתיים-אישיים. הסדרות "החדשות" נוגעות ברובן, בצורה כזו או אחרת בעבר וממילא מביאות את הפריפריה אל קדמת היצירה.

הסדרה הראשונה בה עסקתי נקראת "לכל איש יש שם". כאן שיחזרתי תמונות מאלבומי משפחות יהודים משנים שלפני קום המדינה ומעט אחרי, ומולם שיחזרתי תמונות מאלבומי משפחות ערבים מאותן שנים. שלא במכוון רוב הציורים מתארים את החיים בפריפריה ורבים מהם מבוססים על ההיסטוריה הפרטית שלי. כך נמצא בין הציורים את נהריה, קיבוץ געתון, כפר יאסיף, טבריה ועוד.

סדרה אחרת היא "פעם בבית שעל הגבעה" שהוקדשה כולה לבני כפר יאסיף, הכפר השכן שזכר שמו העלה בי אסוציאציות מעורבות של פחדים, סקרנות, מסתורין וגם רגשי אשמה.

בסדרה "על שפת ים כנרת" אין אפילו רמז לים כנרת. הציורים מתארים את הכביש היורד דרומה מעוטר בפנסים ומיני אלמנטים מגושמים שיצרה הקדמה. עין חדה תבחין גם בשרידי בתים שננטשו (חרבות) ואף על פי שהנוף המתואר הוא סוג של "אנטי נוף", בחרתי לקרוא לסדרה "על שפת ים כנרת" על שם מה שאין בה.

תערוכות של עבודותיי הוצגו בתל אביב ובכל זאת רציתי מאוד להציגן גם בפריפריה. התערוכות שהצגתי במגדל המים בנהריה ובגלריה עיבדא בכפר יאסיף היו המרגשות ביותר מבחינתי, ולמקום התצוגה היתה חשיבות לשלמות האמירה. אין לי ספק שהצגת תערוכה בפריפריה ממקדת ומחדדת את האמירה העומדת מאחוריה. הציורים מקבלים את מקומם הנכון בחלל שמעבר לחלל התצוגה, וההתייחסות אליהם נטועה בתוך שקט ונקיון שרק הפריפריה יכולה לספק.

לאתר האינטרנט של יעל: www.yaelreshef.co.il