פרשת בהר בחקותי / שלמה פוקס 6.5.10

לזכרו של הרב דוד פורמן

מה עניין שמיטה אצל הר סיני? כך שואל המדרש על תחילת הפרשה, הרי לפי המסורת כל התורה נתנה בסיני ומה ייחודה של מצוות שמיטה. עיון בפרשות בהר ובחקותי מראה שהן נבדלות משאר פרשיות ספר ויקרא בשל המקום בו נשמעו – בהר סיני בעוד הפרשות הקודמות היו באוהל מועד. נברר אם כן, מה ייחוד המקום 'הר סיני' לנושאי הפרשות?

אולי יש לומר שהדרישות המופיעות בפרשה כהקפדה מוסרית, שאיפה לחברה שוויונית והמאבק בעבדות הרודה בפרך ובדרישה 'ויראת מאלוהיך' מחייב לחזור למעמד הר סיני, לחזור למעמד בו כולם שווים, כולנו עבדים שזה עתה שוחררו ממצרים ומקבלים ביחד את החוק, מתחייבים ביחד 'נעשה ונשמע'.

לימים כאשר התקבלה הקריאה השבועית בפרשות השבוע כנוסח הקריאה הבבלית החותמת את הקריאה בכל שנה בסוכות ובשמחת 'שמחה תורה' הרי שבשבת הקרובה לחג מתן תורה קוראים את פרשת במדבר. אם כן, בימי ספירת העומר נקרא בכל שנה על היובל והוא מחייב ספירת שבע שמיטות – שבע פעמים שבע, השבועה חוזרת – שבע מלשון שבועה – עלינו להנכיח את השאלה מהי השבועה שנשבענו ? עד כמה אכן, אנו מחויבים לשבועה?

שואל דורש, מאיר אריאל בשירו 'מדרש יונתי' – "...ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות? בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה? כגנב במחתרת יהודה? ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה? ..."

ר' חיים בן עטר ('אור החיים' לתחילת פרשת בהר) שואל מה המיוחד בציווי "ושבתה הארץ" הרי כבר נאמר "ובשנה השביעית שבת שבתון"... אלא שנתן מתנה חלוטה לצמיתות...
ממשיך בעל ה'אור החיים' ואומר: ...והצצתי וראיתי כי אלוהים חשבה לטובה בסדר מעשה זה, כי אם היה ה' נותן הארץ על תנאי בהבטל התנאי תתבטל המתנה, ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיור, לא מפני זה תתבטל המתנה אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיור, והעד הנאמן מה שאמר הכתוב (במדבר כו' לד') "אז תרצה הארץ את שבתותיה... את אשר לא שבתה...", ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד עולם".

כלומר הפרשנות מבררת עד כמה הארץ מובטחת ללא קשר למעשה האדם או שישנו קשר בין ההתנהגות לירושת הארץ. לפני שנים שמעתי רעיון זה מפי המחנך דרק פרלמן כדרשה על שם ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' לא רק בפירוש 'ארץ ישן חדש' או 'תל אביב' אלא 'אל/על תנאי לנד' – כלומר האם ארץ זו ניתנה ללא תנאים או שהארץ ניתנה אך ורק באם נקיים את התנאים.
דומה שדרשה זו מתחזקת בצירוף קריאת פרשת בהר עם פרשת בחקותי ובפתיחת הפרשה ההתניה המפורשת

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:... (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:
... (יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: (טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי:
(טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם: (ויקרא פרק כו')

נחדד נקודה אחת – השלום!
השאיפה לשלום מלווה אותנו במהלך הדורות והפרשה מבטיחה או מצווה לתת שלום בארץ. המדרש מעלה דוגמה של טעות בהבנה. טעות של המלך יאשיהו היוצא להלחם במלך מצרים כאשר זה עבר לאורך מישור החוף וזאת כדי לקיים את הנאמר בפרשת בחוקותי 'וחרב לא תעבור בארצכם', כלומר המלך הבין שאמירה זו היא ציווי ולא הבטחה.

וזה המעשה - דברי הימים ב' פרק ל"ה (עיינו במלכים ב' כ"ג, כ"ט– ל') (כ) אַחֲרֵי כָל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ: (כא) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ: (כב) וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ:
(כג) וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד: (כד) וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו וְכָל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִתְאַבְּלִים עַל יֹאשִׁיָּהוּ: פ
(כה) וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת: (כו) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וַחֲסָדָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת ה': (כז) וּדְבָרָיו הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:
התוספתא והתלמוד הבבלי בתענית יכנו מעשה זו 'חרב של שלום', לעיתים הדרישה לשלום יכולה להטעות ולחייב שימוש מוטעה בחרב, בנשק.

נחתום בפסוק מהפטרות הפרשות מדברי ירמיה הנביא –
לפרשת בהר - כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת: ירמיהו לב', טו' הבטחה ו/או ציווי 'יקנו' ולא יילקחו, ודי לחכימא ברמיזא...
ולפרשת בחוקותי - חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם: ירמיהו יז', א' ובהמשך נאמר כביקורת - עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט ירמיהו יז', יא'

עוד יבוא שלום... עלינו ועל כל יושבי תבל...