רבנים למען זכויות אדם

שומרי משפט הוא היום הארגון היחיד בישראל המשמיע את קולה של המסורת היהודית בתחום זכויות האדם. הארגון נוסד בשנת תשמ"ט (1988) ומונה כיום כמאה חברים – רבנים מוסמכים וסטודנטים לרבנות.שומרי משפט אינו ארגון פוליטי מפלגתי. מידע נוסף על הארגון: http://www.rhr.org.il/page.php?name=about&language=he

כל הבלוגים كل المدونات

פרשת אמור / הרב יהונתן צ'יפמן 29.4.10

English follows Hebrew)

בשבועות שבין פסח וראש השנה נהוג בקהילות רבות לקרוא
כל שבוע פרק מפרקי אבות, מעין הכנה לשבועות ולמתן תורה. קריאת פרקי אבות, המכילים מעט באופן ייחודי אמרות מוסר המיצגות את רוב הדמויות של התנאים, זו צורה של הצגת הראיות ש"דרך ארץ קדמה לתורה". במלים אחרות, התנהגות כלפי אחרים היא תנאי מוקדם לכל השג "רוחני" אחר.

השבוע אנחנו קוראים את פרק ארבע המתחיל בלימוד הזה (למען הפשטות לא הכנסתי את המקורות התנ"כיים): בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם... איזהו גבור? הכובש את יצרו... איזהו עשיר? השמח בחלקו... איזהו מכובד? המכבד את הבריות...."

אפשר להשוות משנה זו לחידה שאין לה פתרון הגיוני, מכתם קצר (או במקרה זה, ארבע מכתמים קצרים בנושאים הקשורים אחד לשני) שמטרתם היא לא להתקבע מראש על רעיונות ונושאים. כל ארבע האמרות האלו מאתגרות את החכמה הקונבנציונאלית בקשר למשמעות של להיות אדם יוצא מהכלל במימד זה או אחר של החיים.

כך, אדם עשיר איננו זה שאנחנו חושבים שהוא עשיר זאת - אדם בעל כסף ורכוש רב אלא אדם היודע איך לקבל את החיים כפי שהם, אם יש לו הרבה או מעט, בלי להיות מודאג יותר מדי לגבי ההיבט החומרי של החיים.

האדם החכם הוא זה שמכיר במגבלות הידע שלו ומודע לכך שאפילו אם הוא מומחה באיזשהו נושא עדיין יש לו הרבה מה ללמוד מאחרים, בנוגע לחיים ואולי אפילו בשטח המומחיות שלו. זה אולי ההבדל בין ידע, או כפי שהוא מכונה היום - "מידע", לחכמה אמיתית.

הגיבור לא רק יכול לעמוד בפני איומים חיצוניים, אלא יש לו גם יכולת לשלוט על יצריו הוא, שיכולים להיות מבולבלים או אנוכיים.

בכל פעם שאני קורא את הפרק אני חושב על נתן שרנסקי, שהוא דוגמא לגבורה יהודית מודרנית, שאחרי שעמד נגד הכוח של השלטון הסובייטי, התייצב בפני מבחן שנוה לגמרי של מעורבות בביצת הפוליטיקה הישראלית.
ישנה אמירה ששמעתי שמשתמשים בה במקורות של המוסר היהודי, ויש כאלה האומרים שמקורה הוא באסלאם שחיילים שחוזרים מהחזית אומרים להם "ניצחת בקרב קטן, עכשיו אתה חייב לעמוד בפני קרב גדול, וזה בדיוק מסכם את זה.

לבסוף, האמירה האחרונה מיהו המכובד? זה המכבד אחרים, או לפי ציטוט של אמירה רבנית אחרת: "הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו; הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו". הרדיפה אחרי כבוד כמטרה בפני עצמה נראית משפילה באופן מיוחד: כבוד הוא תוצאה משנית של אדם המקדיש את עצמו/ה לפעילויות הראויות לכבוד ולהכרה על ידי חבריו ולא מטרה בפני עצמה.

ואכן, בשבוע האחרון בטקס חלוקת פרס ישראל, אהרן ידלין, שדיבר בשם הזוכים, הזכיר שכל אלו שזכו בפרס, בתחומי עיסוקיהם השונים, עבודתם היתה מטרתם העיקרית ולא "על מנת לקבל פרס".

בינתיים, עיקר הדברים "המכובדים" שאדם יכול לעשות זה לכבד את האחרים.

המכנה המשותף של כל התכונות הללו שביעות רצון ממה שיש לך בחיים כאושר האמיתי; פתיחות ללמוד מאחרים כחכמה אמיתית; להתגבר על היצר כחוזק פנימי אמיתי; כיבוד אחרים ככבוד אמיתי זו ענווה, הצטנעות ומודעות לכך שרצונות וצרכי הפרט אינם חזות הכל.

אנחנו נסיים במילים של ירמיהו הנביא: כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי-בְאֵלֶּה חפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. (ירמיהו ט:כ"ב-כ"ג. אפשר לראות גם את ההרחבה של זה אצל הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" III.54)

PARSHAT EMOR
PIRKEI AVOT, CHAPTER FOUR
During the weeks between Pesah and Rosh Hashanah, it is customary in many communities to read one chapter of Pirkei Avot each week, as a kind of preparation for Shavuot and the receiving of the Torah.

The reading of this tractate, which consists almost exclusively of moral dicta representing the major figures among the tannaim, is a kind of demonstration of the idea that

– – – – – “proper human behavior precedes Torah”; in other words, that decent character and behavior towards others is a prerequisite of any higher, “spiritual” attainment.

This week’s chapter, Chapter Four, begins with the following teaching (for the sake of simplicity, I have omitted the Biblical prooftexts):
Ben Zoma said: Who is wise? He who learns from every man…. Who is brave? He who conquers his own impulse. … Who is wealthy? He who rejoices in his portion….. Who is honored? He who honors others.

This mishnah might be compared to a Zen koan: that is, a brief epigram (or, in this case, four short epigrams on a related theme) whose purpose is to upset preconceived notions and ideas. All four of these sayings challenge conventional wisdom as to what it means to be an outstanding person in one or another dimension of life.

Thus, the wealthy man is not one who fits the common-sense definition of wealth — i.e., the one with great wealth—but one who knows how to accept life as it is, whether he has much or little, without being excessively overly concerned about the material aspect of life.

The wise man is not the erudite scholar, but the person who knows the limits of his own knowledge and who is aware that, even though he may be expert in a given field, he still has much to learn from other people, regarding life and possibly even in his own area of expertise. (This is perhaps the distinction between knowledge or, as people like to say nowadays, “information,” and real wisdom.)

The hero is not only one who can stand up to external threats, but who has attained mastery over his own inner desires, which may be chaotic or egotistical. (Whenever I read this passage I think of Natan Sharansky, a paradigm of modern Jewish heroism, who after bravely withstanding the crushing force of the Soviet regime, confronted the totally different test of involvement in the quagmire of Israeli political life. I think he acquitted himself not badly.) There is a saying—I’ve heard it used in Jewish Musar sources, through some say that it originates in Islamic sources, that soldiers returning from the front are told “You have won the small battle; now you must face the great battle!” That just about sums it up.

Finally, the last phrase, “who is honored? He who honors others.” Or, to quote another Rabbinic saying: — “He who pursues honor, honor runs away from him; he who flees from honor, honor pursues him.” In other words, the pursuit of honor as an end in itself is seen as particularly demeaning: honor is a by-product of a person devoting him/herself to activities deserving of honor and recognition by their fellows, not an end in itself. (Indeed, last week, at the Israel Prize Ceremony, Aharon Yadlin, spokesperson for the recipients, commented that all of the prize winners, in their diverse fields of endeavor, had worked at whatever they did as an end in itself, not “in order to receive a prize”— Meanwhile, the most ”honorable” thing any person can do is to show honor to others.

The common denominator of all these qualities —satisfaction with one’s lot in life as true happiness; openness to learning from others as true wisdom; conquering one’s own self as true inner strength; and respect for others as true honor—is humility, self-effacement, the awareness that one’s self and one’s needs are not the be-all and end-all. Or, to close with the words of the prophet Jeremiah, “Let not the wise man glory in his wisdom, let not the mighty man glory in his might, let not the rich man glory in his riches; but let him who glories glory in this: that he understands and knows me, that I am the Lord who practices steadfast love, justice and righteousness in the earth; for in these things his delight, say the Lord” (Jer 9:23-24; and see Maimonides’ wonderful ielaboration on this in the closing chapter of his great opus, Guide for the Perplexed III.54).

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם