פרשות תזריע מצורע / הרב מיכל קונפורטי 19.4.10

English follows Hebrew

השבוע אנחנו קוראים שתי פרשות צמודות מתוך ספר ויקרא הנקרא גם תורת הכהנים – ספר ההנחיות להנהגת העם, פרשת תזריע ופרשת מצורע.

במה עוסקת הפרשה?

פרשות אלו אינן פשוטות בכלל. שתיהן עוסקות בעניינים הפחות נעימים של הגוף, שתיהן עוסקת בפירוט רב במחלות עור שונות, בעיקר בזיהוי שלהן. הריפוי הוא בדרך של טיהור והבאת קורבנות, משהו בין רפואה עממית למאגיה.
בפרשת תזריע אנו קוראים על סוגים שונים של מחלות עור איומות בפרשת מצורע אנו קוראים על מחלת הצרעת.

למה למקד שתי פרשות שלמות במצורעים וחולים?
צריך לזכור ששתי הפרשות הללו נכנסו לתוך הקודקס התרבותי המכונן שלנו בזמן שמצורעים וחולים במחלות מדבקות מאיימים על החברה כולה ולכן כדי להגן על הקהל הם נזרקים מחוץ לקהילה. אבל בספר תורת הכהנים - בקודקס של המנהיגות יש הנחיות איך לקחת אחריות על חריגים כאלה. שתי הפרשות האלה אומרות לנו: ... הקהילה ובראשה המנהיגות חייבת לדאוג לכולם.
חשוב לזכור כי שתי הפרשות עוסקות בימים בהם חולים ומצורעים פשוט נזרקו מחוץ לקהל כדי למנוע את הנגע והמחלה. ובכל זאת מצווים הכוהנים, כחלק מתפקידם הציבורי, לדאוג לכולם.
החברה אינה יכולה להשליך על הסף את המכוער, הדוחה, הבלתי אסטטי. החברה חייבת לדאוג לו. המנהיגות החברתית היא זו שעל גבה האחריות הציבורית לעזור ולטהר את אנשים מן הנגעים שלהם. יש הרבה טיפול והרבה עשייה סביב החולים ונגועים במחלות, הכוהנים אינם מורשים להניח להם.

אני יודעת שיש משהו שמקומם אותך אישית בפרשה הזאת. נכון?
הפרשה הראשונה – פרשת תזריע – עוסקת במספר ימי הטומאה לאחר הלידה. בעצם כמה זמן עובר עד שהאישה יכולה לחזור ולהיות שותפה בחיים הקהילתיים. לאחר הולדת בן החברה מחבקת את הנשים מהר יותר מאשר לאחר הולדת בת. כאימא לשתי בנות יש לי תחושה שמי שיולדת בנות קצת נענשת, ונדחית לזמן ארוך יותר מן החברה. אבל לאורך כל הדרך אנחנו עדים לאי השוויון. אנחנו רק יכולים ללמוד עליו ולשנות אותו.
נכון. לא מקובל עלי ההבדל במספר הימים שאישה נחשבת טמאה לאחר שילדה בן (רק שבעה) או בת (ארבעה עשר). ויש בעיני לחשוב שוב על עניין הטומאה והנידה.
אבל הספר הזה נערך והפך להיות קאנון סגור בימי הבית השני. בימים בהם אנו פוגשים מודלים מאוד ברורים של יופי ושל גוף.

בעצם כבר אז יש עיסוק במשהו שהיום אנחנו מתעסקים בו כל הזמן. כבר אז אנשים עוסקים בגוף, באסטטיקה של הגוף, במראה. ספר הספרים שלנו נחתם בתרבות שמפגישה אותנו עם אידיאלים של יופי – אפרודיטי של בית המרחץ גיבורי התרבות משתאים לנוכח פסל אפולו. מול תרבות גוף של גוף מושלם המקרא וחז"ל מעמתים אותנו עם הגוף שלנו, של האדם הרגיל עם גוף קצת נגוע ולא מושלם. אדם שיכול להיות חולה, נגוע, פצוע, קרח – בעיקר בלתי אסטטי לעין.
שני עניינים חשובים אפשר, לטעמי, ללמוד מהקריאה בשתי הפרשות שאינה נעימה ולא תמיד מעניינת.

ואיך זה מתקשר אלינו היום?
העניין האחד - בעולם שלנו תרבות הגוף והסטנדרטים של יופי שייכים לפרסומות וליחידי סגולה. רובנו לא נראים כאילו נגזרנו עכשיו מקטלוג אופנה. חשוב לזכור כי אנו בני אדם אשר נבראנו בצלם אלוהים והמשמעות היא שכל גוף כל הגוף הוא מתת אלוהים. גופנו הוא כלי ייחודי המכיל את עצמנו.
העניין השני - עוסק באחריות ציבורית. הפרשה עוסקת בכוחם ובאחריותם של מנהיגי הציבור לדאוג לחלשים, לחולים ולשאר בעלי המצוקה בחברה. נראה לי כי במקרה של מחלות ונגעים האחריות נופלת על "בעלי המקצוע" בעיקר בגלל הפחד והעניין המאגי שבעולם העתיק רק הוא יכול להתמודד עם מחלות ונגעים בלתי ידועים. אני רוצה ללמוד כי האחריות על החלשים בחברה מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו. אבל לא רק האחריות על החלשים, האחריות על כל מי שקצת שונה וכל זאת רוצה להיות חלק מהקהילה. להיות חלק לא אומר לאבד את הזהות הייחודית שלנו. במיוחד בתקופה הזאת.

למה דווקא בתקופה הזאת?
השבת הזו שבין יום הזיכרון לשואה לבין יום העצמאות היא המעבר בין החורבן הגדול ביותר של העם היהודי בעידן המודרני לבין התחייה. במאי 1948 הצהירו דוד בן גוריון ושותפיו, מי שלקחו על עצמם את מלאכת המנהיגות כי "מדינת ישראל..."
זאת התקופה שבין יום השואה ליום העצמאות. בשנת 1948 הצהירו דוד בן גוריון ושאר המנהיגים כי "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה היהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל וכולי וכולי..."
יום העצמאות מאפשר לנו רגע של חשבון נפש האם הגענו לחזון? האם אנחנו בדרך הנכונה? האם אנו חיים במציאות של שוויון חברתי לכל אזרחיה? ובעיקר מה אנחנו יכולים לעשות כדי ליצור לעצמנו ולילדינו מציאות חיים טובה יותר.

שתי הפרשות מזכירות לנו להתבונן אחרת על מציאות חיינו, לבחון מחדש את תרבות הגוף שלנו ובעיקר ללמד אותנו על אחריותנו על מי שקצת שונה ובכל זאת מבקש להיות חלק מהקהילה.
כך, בעיני, מציעות לנו הפרשות הללו - תזריע ומצורע אפשרות להתבונן על מציאות חיינו, לבחון אותה ואם אפשר גם לשנות אותה.

Parashat Tazria-Metzora
Rabbi Michal Konforty
This week we read two parashot in Leviticus. Leviticus is also known as the book of the “priestly Torah” – it is a book of instruction for how to lead the people. The two parashot are: Tazria and Metzora.

With what are the parashot dealing?
The two parashot are not simple at all, both deal with unpleasant things, both deal with body issues.
Both deal in details with different skin diseases, specifically how to identify them.
The cure is usually by way of purification and sacrifice, something between popular medicine and witchcraft.
In Tazria we read about different kinds of terrible skin diseases, in Metzora we read about leprosy.

Why do we need two parashot on lepers and sick people?
We have to remember that these two parashot were written at a time when lepers and sick people were a threat to the society and in order to protect the people, they were thrown out from the community . But in the ‘priestly torah’ the leaders, among them the priests, were instructed how to take responsibility for such outsiders. The two parashot say that the community, with the leaders in front, must care for everyone.
Society can not throw out the ugly, the repulsive and the one who is not aesthetic. Society must take care of him. The social leadership has the public responsibility to help and purify people from their diseases. Although treating the sick is hard work, the priests are not allowed to leave them and refrain from giving them the help they need.

I know that there is something that irritates you in this Parsha. Is this true?
The first Parasha, Tazria, deals with the number of a woman’s days of impurity after she gives birth. In fact, how long does it take for a woman who gave birth to return to being a participant in the community’s life? It depends whether she had a baby boy or girl. If the woman gave birth to a boy, she can get back to normal life sooner (after seven days) then if she gave birth to a girl (after fourteen days). As a mother of two girls, I get the impression that a woman who has girls is, in a way, being punished and is rejected by society for a longer time then a woman who has boys.. We can see this inequality all the time. We can only learn about it and change it.
I do not agree that a woman who gave birth to a baby girl is impure longer (14 days) then a woman who gave birth to a baby boy (7 days). And I think that the issue of impurity should be reconsidered. But this book was edited and became part of the canon of holy writings in the time of the Second Temple, the time when we see very clear models of beauty and the body.

Already then they were involved with something that today we are involved with all the time.
In the time of the Second Temple people already dealt with the body and its aesthetics. Our Bible was sealed at a time when its surrounding culture held high the ideal of beauty such as Aphrodite and Apollo. And considering a culture that idealized a perfect body, the Bible and our sages are confronting us with our body, a body of a regular human being that is not always perfect. In the Hellenistic world a perfect body is important but the Bible shows us that a human being can be sick or infected or injured and mainly may not look aesthetic.
In my opinion two things can be learned from this Parasha that is not a pleasant one and not always interesting:

How does this relate to us today?
One matter is the body culture and standards of beauty that belong only to advertisements and to very few human beings. Most of us do not look as if we were just taken from a fashion magazine. It is important to remember that all of us were created in the image of God and the body, even if it is not perfect, is God’s gift and is unique.

The second matter is public responsibility. This Parasha is dealing with the power and responsibility of the leaders to care for the weak, the sick and other troubled people in society. In my opinion in case of diseases and afflictions the responsibility is of the “professionals”, mainly because of the fear and the supernatural attitude of the ancient world. Only in these ways could they face unknown diseases and afflictions. I would like to suggest that the responsibility for the weak in society is on all of us, and not only for the weak, but also for those who are different but want to be part of the community. To be part of something does not mean to lose the uniqueness of each of us,
Especially at this time.

Why at in this time?
The coming Shabbat – the Shabbat between Holocaust Remembrance Day, Yom Hashoah and the Independence Day – is the passage between the greatest disaster of the Jewish people in the modern era and its revival. In May 1948 David Ben Gurion and the other leaders declared that “The State of Israel will be open for Jewish immigration and for the Ingathering of the Exiles; it will foster the development of the country for the benefit of all its inhabitants; it will be based on freedom, justice and peace as envisaged by the prophets of Israel…”; The Independence Day enables us a moment of self examination. Did we fulfill our vision? Are we on the right track? Do we live in a reality of social equality of all the citizens? And mainly, what can we do in order to create a better life for us and for our children.

The two Parashot remind us to look differently on our life and to reexamine our body culture and mainly teach us about our responsibility for the people who are different but still want to be part of the community.
In my view these Parashot, Tazria-Metzora offer us a possibility to examine our reality and if possible, to change it.