פרשת שמיני / הרב איימי קליין 15.4.10

English follows Hebrew

"בסוף פרשת 'צו' ישבו 'שבעה' על עצמם נדב ואביהוא שני בני אלישבע. שבעה ימים ושבעה לילות הם ישבו בפתח אוהל מועד, והתכוננו נפשית ליום השמיני, שבו תצא אש מלפני האלוהים ותאכל אותם כליל. גם אלוהים ישב 'שבעה' על עולמו, והתכונן נפשית ליום השמיני שבו יטביע במי המבול את כל מעשה ידיו."

אלו מילותיו של ארי אלון, מורה למדרש ואגדה בפרשנותו למקרא שהתפרסמה בדפי דר"ש: דין רודף שלום. קריאה זו מבוססות על הבנתו וקריאתו של אלון במדרש מפתיע ממדרש תנחומא על פרשת השבוע "שמיני". כתוב במדרש "וכך אמר משה לאהרון: 'בעת שאמר לי "בקרובי אקדש" חשבתי כי בי או בך יפגע, ועכשיו אני יודע כי הם גדולים ממני וממך..." לפי המדרש, משה ואהרון ומשפחתם לא היו הראשונים לשבת שבעה. קדם להם אלוהים שישב שבעה על ברואיו לפני המבול. כפי שאלוהים ידע, כמובן, מראש על המבול כך ידע משה מראש שאחד מבני משפחתו יוקרב במהלך טקס המילואים (ההסמכה) של הכוהנים. אלא שמשה חשב שהקורבן יהיה אהרון או הוא עצמו. ממותם של בני אהרון נדב ואביהוא מבין משה שהבנים גדולים מהוריהם. לפי המדרש מסקנתו זו מנחמת את אהרון ומסבירה את תגובתו הפשוטה והעצובה, "וידם אהרון." (ויקרא י:ג)

בניגוד למדרש תנחומא, חולק אלון על קבלת קרבן בני האדם כמעשה ראוי. הוא מצייר בשבילנו סצינה מהתלמוד, ממסכת מגילה, בה מנסות אותיות האלף-בית לנחם את אלוהים על החרבת העולם על ידי המבול העומד לרדת. אלון מוסיף: "עמדה האות צדי"ק על כך שיש להקים ועדת חקירה שתבדוק פעם אחת ולתמיד את הקשר בין כשלון פרוייקט האדם, לבין העובדה שהאדם נברא בצלם אלוהים."

הבעיה האמיתית שעמדת האות צדי"ק במדרשו של אלון מעלה היא לא משבר האמונה העולה ממנו לכאורה אלא הפער העצום בין צלם האלוהים לבין התנהגות האנשים שנבראו בצלם, וכישלונם המתמשך לעמוד באמות המידה המוסריות המתחייבות מצלם האלוהים. פער שאנו מנסים לטשטש בדרכים אבסורדיות כמו במקרה של נדב ואביהוא בו טפלו הפרשנים את רשימת חטאותיהם בדיעבד כדי להצדיק את המתתם. נדב ואביהוא היו שיכורים, לא נישאו ולא הולידו ילדים, רצו לדחוק את של הבכירים מהם ולתפוס את מקומם, והעמידו עצמם כפוסקים עליונים. לכן נענשו כדין על פי הפרשנים לדורותיהם המתקשים להצדיק את המתתם על סמך הסיפור המקראי לבדו.

והיום? כך היום אנו טופלים על המובטלים כי הם שיכורים ולכן לא מגיעה להם קצבת אבטלה, האמהות החד-הוריות מעדיפות לקבל הבטחת הכנסה מאשר לעבוד, הבתים הפלסטינים נבנו באופן לא חוקי וצריך להרוס אותם למרות שהמערכת מונעת הסגת אישורים, והילדים הרעבים והזקנים ללא חימום בחורף – מה חטאם?

לקבל את המתתם של נדב ואביהוא כמעשה ראוי הוא כשל בהבנת יעודנו בעולם הזה. היום השמיני שפותח הפרשה – "ויהי ביום השמיני" שאחרי שבעת ימי המילואים, בו יצאו נדב ואביהוא להקריב ובו מצאו את מותם, צריך לחדול להיות יום של הקרבה שסיומה בשקיעת היום של "וידום אהרון". לפי המסורת, היום השמיני הוא היום שאחרי ימי הבריאה, אחרי השבת ובו אנו לומדים על אפשרויות ההתחדשות והגאולה, היום שבו מתחילים החיים האמיתיים ובו עלינו לצאת ולתקן את עולמנו.

לקבל את שתיקת האב נוכח קורבן הבנים משמעו להשלים עם נורמות של אי-צדק.

Parashat Shemini 5770
Rabbi Amy Klein
"At the end of last week's parasha, parashat Tzav, Nadav and Avihu, the two sons of Elisheva, sat shiva for themselves. Seven days and seven nights they sat at the entrance to the Tent of Meeting, preparing themselves emotionally for the eighth day, on which fire would go forth from God and consume them. Similarly, God sat shiva on God's world, and prepared emotionally for the eighth day when God would drown, in the waters of the flood, the work of God's hands."
These are the words of Ari Elon, a scholar of Midrash and Talmudic aggadah, from his Torah commentary that was published in the pages of Drash (d-r-sh): Din Rodef Shalom. His reading is based upon the surprising Midrash from Tanhuma on this week's parasha, parashat Shemini. There it is written: "And thus said Moshe to Aaron, 'At the time [at Sinai] that God said to me, "Through those near to me I show Myself holy (Lev. 10:3),"' I thought that God would hurt me or you, but now I now that they are greater than me and you…" According to Midrash Tanhuma, Moshe, Aaron and Aaron's sons were not the first to sit shiva. God preceded them when God sat shiva over God's creatures before the flood. Just as God clearly knew of the impending flood, Moshe knew that someone in the family was going to be sacrificed during the priestly ordination ceremony. He thought it would be himself or Aaron. However, from the deaths of Aaron's sons Nadav and Avihu he concludes that the sons were more worthy than their parents. According to the Midrash, his conclusion comforts Aaron and explains Aaron's simple and sad response: "he was silent." (Lev. 10:3)
Contrary to Midrash Tanhuma, Elon takes issue with the acceptance of the human sacrifice in both instances. He draws for us a scene from the Talmud, from Tractate Megilah, of the letters of the Hebrew alphabet attempting to console God for the doom the impending flood will bring to God's creation. Elon adds: "the letter tzaddik challenged God to establish an official investigatory committee that would examine once and for all the connection between the failure of the human project and the fact that humans were created in the image of God."
The real problem raised by the letter tzaddik's challenge is not the potential crisis of faith, but the huge gap between the image of the Divine and the behavior of humans created in that image, and the continuing failure to meet the moral standards obligated by the Divine image. It is a gap that we attempt to obscure in the most absurd ways, just as in the case of Nadav and Avihu in which commentators, after the fact, compile a list of sins to justify their death: Nadav and Avihu were drunk, they did not marry or have children, they were impatient to take the place of Moshe and Aaron, they made themselves the highest authority and disregarded the tradition of their elders. Hence, they were punished in accordance with the law, in the eyes of generations of commentators who struggle to justify their deaths based on the biblical story alone.
And today? In the same way today we blame the unemployed saying they are drunks who don't deserve welfare benefits; single mothers prefer to collect welfare rather than work; those Palestinian homes were built illegally and should be torn down, despite that the system prevents them from getting building permits. And the children who are hungry and the elderly who have no heat in the winter, what are their sins?
To accept Nadav and Avihu's deaths as appropriate is to fail to grasp our purpose on this earth. The eighth day that opens the parasha, "Va-yehi Bayom Ha-shemini" after the seven days of priestly ordination, on which Nadav and Avihu set out to sacrifice and on which they met their death, must cease to be a day of destruction that ends in a sundown of "va-yidom Aharon – and Aaron was silent." Traditionally, the eighth day is the day after the days of creation, after Shabbat when we learn of the possibility of renewal and redemption, the day when real life begins and we are to go out and fix our world.
To accept the silence of the father in the face of the sacrifice of sons is to acquiesce to norms of injustice.