הוראה ולמידה 19.4.10

(המשך לטור הקודם על חינוך וחופש)

"הוראה היא תרופה חזקה ביותר, וכמו כל התרופות החזקות יכולה להפוך בקלות לרעל. בזמן המתאים (כלומר, כשהתלמיד מבקש) ובמנות קטנות מאוד, היא יכולה באמת לעזור ללמידה. אבל בזמנים אחרים, או במנות גדולות מדי, היא תעכב את הלמידה או תמנע אותה לחלוטין".
ג'והן הולט

"איננו יכולים לדעת את ההשלכות של החנקת פעולה ספונטאנית בתקופה שהילד רק מתחיל להיות עצמאי: יתכן שאנו מחניקים את החיים עצמם".
מריה מונטסורי

בשבוע שעבר נתקלו עיניי בכתבה בעמוד הראשון בעיתון "הארץ", נאמר שם שלמעלה משמונים אחוזים של בתי הספר היסודיים בארץ אינם מלמדים בהיקף השעות הנדרש במקצועות הליבה. מבין התחומים שבהם נגרעת מכסת שעות הלימוד המחויבת על ידי משרד החינוך, בולט חלקם של מקצועות החברה: מולדת, היסטוריה וגיאוגרפיה, וכן שיעורים באמנויות ובהתעמלות. בעצם מה שעולה מהדו"ח הוא שבעיני רוב גורף של מוסדות החינוך היסודי בארץ הצלחה במבחנים הפכה להיות הערך העיקרי. כך במקום לפתוח את אוצרות הידע לפני התלמידים, מלמדים אותם כיצד להצליח במבחנים.

אפשר לומר שלא הופתעתי בלשון המעטה אבל בכל זאת אני שואל את עצמי מה אומרים לעצמם הורי הילדים שקוראים (ואולי לא קוראים ולא מתעניינים) את הדברים האלה.
בטור האחרון שפרסמתי כאן סיפרתי על בית הספר מיתר ועל מייסדו דני לסרי. סיפרתי על התגייסותנו, של ינון הצלם ושלי, לפרוייקט של תיעוד האפשרות של חינוך אחר על רקע של פשיטת הרגל של החינוך "הרגיל" במדינה. במשך תקופה של שנה עקבנו, ינון ואני, אחר קבוצה של נערים ונערות שנפלטו מבתי ספר רגילים וחיפשו לעצמם מסגרת חינוכית שתוכל להכיל גם אותם. המסגרת שאותה יצר דני לסרי, בעזרתם של עוד שניים שלושה מחנכים משוגעים לדבר, נקראה על ידי דני: האקדמיה הדיאלוגית, אולי רמז לשיטת חינוך עתיקת יומין שמקורותיה ביוון העתיקה, שבה חי ושוחח סוקרטס עם בני עירו האתונאים. החקירה הסוקרטית המתנהלת כדיאלוג בין שני אנשים נחשבת לשיטה קלאסית לעידוד מחשבה עצמאית.
היה לי עניין אישי רב בסרט, הן כמי שסבל בילדותו ונעוריו מחוויית בית הספר והן כהורה לשלושה ילדים יקרים לו מכול, אבל גם כמי שעתיד המקום הזה מעניין אותו וחשוב לו ומודע לכך שחינוך הוא המפתח האמיתי לאופי ואיכות החיים בכל מקום.

האקדמיה הדיאלוגית שאותה הגה וניהל דני לסרי התקיימה במשך תקופה של שלוש שנים אך בסופו של דבר לא הצליחה לשרוד והתפרקה מסיבות מגוונות. גם גורלו של הסרט, שאורכו 60 דקות היה דומה. לא הצלחנו, ינון ואני, לעניין גוף שידור בארץ שיאות לשדר את הסרט והוא שוכן לו בשקט וממתין על המדף.
ואולם בין אם הסרט ישודר אֵי פעם ובין אם לָאו אני לכשעצמי למדתי וחוויתי הלכה למעשה דברים שרק יכולתי לדמיין ולקרוא בספרו של א. ס. ניל, "סאמרהיל", על שם בית הספר הפתוח הראשון בעולם שאותו פתח ניל בשנת 1921. הספר הדהים והקסים את דמיוני כשקראתי אותו לפני שנים רבות. ואולם למרות מה שראיתי ולמדתי ואולי אף בגלל מה שראיתי וחוויתי אניני חסיד שוטה של החינוך הפתוח. נדמה לי שלהפקיד את חינוך הילדים לחלוטין בידיהם יהיה משגה. מאידך אני מאמין שלהתעלם מרגשותיו של הילד ככלי ראשון במעלה להתפתחותו ולסמוך אך ורק על האינטלקט ככלי בחינוך הילדים הוא משגה כפול ומכופל.
לאחרונה פנה אלי ינון שוב וסיפר לי על עצומה שכתבה פועה, בתו של דני לסרי, באינטרנט. זכרתי היטב את פועה. עוד בעת הצילומים של הסרט לפני שלוש שנים איפשר לנו דני לסרי לא רק לצלם באקדמיה הדיאלוגית ובבית הספר "מיתר", הוא הסכים, בנדיבות ובפתיחות, לתת לנו לצלם גם בתוך ביתו שלו. כך למדתי להכיר את אמו, אחיו ואת ילדיו. במיוחד לכדה את עינינו בתו פועה שבאותה עת הייתה בת 10.
אני נזכר כיצד באחד מימי החופש הגדול אנו מתקשרים לביתו של דני בעין הוד. שואלים את פועה, שעונה לטלפון, כיצד היא מבלה בחופש והיא עונה בחדווה: "אוף, אני כל כך שמחה שהוא נגמר, אני כל כך מתגעגעת למיתר!"
מתגעגעת? לבית ספר? הייתכן?
והנה פועה הפכה מילדה שובבה מלאת חיים וחן לנערה סקרנית ונבונה. ואולם בגלל שהאקדמיה הדיאלוגית כבית ספר חלופי לבית ספר תיכון נסגר נאלצה פועה לנסות למצוא בית ספר אחר כלבבה. היא נרשמה לבית ספר רגיל באזור בו היא גרה והחלה לפקוד אותו בכל יום. החוויה שלה כתלמידה בבית הספר הזה הייתה חזקה ומטלטלת. התברר לה שמה ששמעה מחבריה וחברותיה על בית הספר הרגיל, שבו לא ביקרה עד כה מעולם, היה כאין וכאפס לעומת המציאות שפגשה. תופעות שרוב הילדים נחשפים אליהן והן מובנות מאליהן היוו עבור פועה הפתעה והלם. היא גילתה תלמידים ששונאים ללמוד ומורים ששונאים ללמד ובמקרים רבים אף שונאים אלה את אלה. כעבור מספר חודשים "השתלבה" היטב בבית הספר, וכמו רוב התלמידים הרצון והתשוקה ללמוד ולדעת אבדו לה. בטרם יהיה זה מאוחר החליטה לעזוב את בית הספר אך לפני כן ניסחה מכתב למחנכת שלה ובו פירטה את הסיבות שהביאו אותה לעזוב את בית הספר. משראתה חברתה הטובה של פועה את המכתב הזדעזעה גם היא ומתוך חוויה של הזדהות עם הדברים ביקשה מפועה לפרסם אותו ברבים. כך הפך מכתב המחאה של פועה, אשר במקורו יועד למחנכת הכיתה שבה למדה, לקריאה נרגשת אל משרד החינוך ובעצם אל כל אזרח במדינה.
זהו מכתב מחאה כנגד מערכת החינוך בישראל בצורת עצומה
( http://www.atzuma.co.il/beitsefer/0/11/)
הקוראת לכל מי שחינוך ילדיו חשוב לו להתעורר למצוקתם הגוברת והולכת של תלמידים ומורים בכל הארץ. ובינתיים, עד שתמצא בית ספר שיתאים לתשוקתה העזה ללימודים, יושבת פועה בביתה ולומדת בעזרת אביה ומשפחתה. ולסיום הנה אמרת שפר של יהודי חכם:
"זה ממש פלא ששיטות ההוראה המודרניות עדיין לא החניקו לחלוטין את חדוות החקירה. זוהי טעות חמורה להניח שניתן לקדם את ההנאה מהתבוננות ובדיקה באמצעים של כפייה וחובה".
אלברט איינשטיין

לצפייה בסרטון ובו קטע מראיון עם פועה