אבות אכלו בוסר
–
על יום האדמה 24.3.10

לפני כמה שנים, בזמן שנמצאתי בחנות באחד הכפרים באזור כרמיאל, שמעתי את שיחה בין אב לבנו. הבן סיפר לאב שהרכב נתקע ליד אחיהוד והוא הזמין גרר. האב תיקן: "ליד בִּירְוֶוה".

כל זיכרון, שם ותאריך הנוגע למערכת היחסים בין יהודים לערבים דומה לבבושקה - בובת העץ שבתוכה חבויות עוד ועוד בובות או ללחיצה על קישור, בעולמנו הוירטואלי, שאין לדעת לאן תוביל...

באזור בירווה נהרג במלחמת העצמאות האיש שאני נקרא על שמו. הוא עלה על מוקשים בקו הזמני שנוצר עם ה"כיס", האזור עליו השתלט "צבא ההצלה" של קאוקג'י ב- 1948. בירווה, הכפר שהיה במקום בו נמצא היום מושב אחיהוד, הוא כפר הולדתו של מחמוד דרוויש, המשורר הפלסטיני הנודע, ששיריו הקשים נגד ישראל והיהודים יצרו התנגדות עזה. דרוויש גדל בכפר ג'דיידה, השכן לטל-אל, מקום מגוריי ובמקום הוצבה אנדרטה לזכרו, עם מותו בשנת 2008.

הזדמנות לחשבון נפש
מבט אל "יום האדמה" בשנת 2010, כמעט שני דורות מאז נחרט יום זה בזיכרון, הוא הזדמנות לחשבון נפש. פני הדברים ביחסים בין יהודים לערבים שונים מאוד ממה שצייר לעצמו בנימין זאב הרצל, באוטופיה "אלטנוילנד". בספר, רשיד-ביי, שזה עתה נפרד מאשתו בביתו היפה שבהר הכרמל, יצא לסייר עם חבריו היהודים במרחבי הארץ הבנויה והמשגשגת ובפיו שם הרצל את הדברים הבאים: "לא היה מראה עלוב ומעורר רחמים מאשר מראה כפר ערבי בארץ-ישראל בסוף המאה התשע-עשרה... עתה נשתנה הכול... היהודים העשירו אותנו, ומדוע נתרעם עליהם? הם חיים איתנו כאחים, ומדוע לא נאהבם?" (אלטנוילנד, עמ' 107- 108).

הרצל לא העלה בדעתו עימותים ומלחמות בארץ-ישראל. השנים חלפו, הסכסוך והאיבה העמיקו והתרחבו, עד למלחמת 1948 שבסופה נותר במדינת ישראל מיעוט ערבי קטן מאוד. מרבית הפלסטינים הפכו לפליטים והם התפזרו בין הארצות השכנות.
במדינת ישראל הוקם הממשל הצבאי והוא נשאר בתוקפו עד 1966.

תוכניות לפיתוח הגליל - או כוונה לייהד את הגליל?
בשנת 1966 יזם ראש הממשלה, לוי אשכול, תכנית חדשה לפיתוח הגליל, שהוצע בה להקים 11 יישובים כפריים ולהגדיל את נצרת עלית, כרמיאל ומעלות. המגזר הערבי ניסה להיאבק בהפקעת הקרקעות, אך ללא הצלחה. למחלוקת בין הממשלה לאזרחים הערבים ישנם היבטים משפטיים ותרבותיים. הממשלה דרשה הוכחת בעלות מתועדת ופעמים רבות, בגלל שיטות מסורתיות, כגון ה"מושאע", עיבוד קרקעות על ידי הכפר כולו, לא היו בידיהם מסמכים.

בנובמבר 1974 זכתה התוכנית לפיתוח הגליל לתנופה מחודשת. אמנם בתוכנית נדון פיתוח הגליל עבור כל תושביו, אך היא עוררה אצל הערבים חשדנות רבה, עקב הצהרות של מנהיגים יהודיים לייהד את הגליל ולשנות את יחסי הכוחות הדמוגרפיים בו. פרטי התוכנית פורסמו לציבור הרחב בשנת 1975 ובקרב האזרחים הערבים ניכרו סימני דאגה. באוקטובר 1975, ביזמתם של אנשי רק"ח, הוקם הוועד הארצי להגנה על האדמות.

בכל אותה העת, התנהל וויכוח בין היועץ לענייני ערבים, שמואל טולידאנו, לבין מנכ"ל מקרקעי ישראל, מאיר זורע. זורע הניח על שולחנה של ועדת ההפקעות העליונה את ההצעה להפקיע אדמות בגליל. טולידאנו טען שלהפקעה כל כך נרחבת יש משמעות פוליטית ולכן ועדת שרים צריכה לדון בה. הנושא עבר לבסוף לדיון בממשלה.

בישיבת הממשלה בפברואר 1976 הציעו שרי מפ"ם, נתן פלד וויקטור שם טוב, לדחות את ההפקעה עד לגיבושה של תוכנית פיתוח בגליל שתיוחד בה תשומת לב רבה יותר לצורכי המגזר הערבי. טולידאנו סבר כמותם ועודד את השרים משה קול וגדעון האוזנר להעלות את הצעתם בממשלה, כדי שתחליט שעל מנהל מקרקעי ישראל לפצות את בעלי האדמות הערבים באדמה תמורת אדמה. רבין דחה את הגישה הזו ופסק על פי גישתו של זורע. הוא גם דחה את המלצתו של טולידאנו לפצות את בעלי האדמות הערבים בקרקע חלופית. טולידאנו לא הצליח במאמציו להניע את הממשלה לבחון את השלכותיו הפנימיות והחיצוניות של הנושא.

בתוכנית המקורית נקבע כי עיירות הפיתוח נצרת עלית, כרמיאל וצפת זקוקות לתוספת של יותר מ-30,000 דונם, חלקם בבעלות יהודים וחלקם בבעלות ערבים. אולם בסופו של דבר, השטח להפקעה צומצם לכ-20,000 דונמים. הנתח העיקרי של השטחים המופקעים נועד להרחבת נצרת עלית, כרמיאל וצפת וחלק קטן (2,070 דונמים) - להרחבת הכפר מכר. על פי נתוניו של מנהל מקרקעי ישראל, הייתה הבעלות על כ-40% מהקרקעות בידי המדינה, 31% בידי "המיעוטים" ו-22% - בבעלות פרטית של אזרחים יהודים. למרות מחאותיו של הציבור הערבי ואזהרות ראשיו, אישרה הממשלה ב-11 במרץ 1976 את הפקעת הקרקעות. ההחלטה עוררה מחאה רבה במגזר הערבי והיא באה לידי ביטוי בשביתה ובהפגנות.

ההפגנות הגדולות, שנערכו בסכנין, עראבה ודיר חנא, החלו באווירה שקטה, אך הפכו לחסימת כבישים, זריקת אבנים ובקבוקי תבערה. חיילים שהתאמנו בניווטים, הסתבכו בתקריות בכפר עראבה. משטרת ישראל הזעיקה כוחות צבא לסיוע בפיזור ההפגנות. שישה מפגינים נהרגו בהפגנות יום האדמה, שלושה מהם בסכנין. עשרות נפצעו. "יום האדמה" היה האירוע הראשון של מחאה ערבית מאורגנת במדינת ישראל והוא הפך ליום מחאה מרכזי מדי שנה מאז.

אירועי אוקטובר 2000 וועדת אור
למרבה הצער, אירועי אוקטובר 2000 אף האפילו בחומרתם על אירועי "יום האדמה". בדוח של ועדת אור, שהתפרסם באוגוסט 2003, ניתחה הוועדה את הגורמים ארוכי הטווח לאירועים הקשים שבהם נהרגו 12 ערבים ישראלים, פלסטיני ויהודי אחד, ובין היתר, ציינה כי:

"להכרעה שהתנועה הציונית השיגה במאבק על הקמת המדינה היה מימד דינמי מתמשך. האידיאלים הציוניים של התיישבות וקיבוץ גלויות היו לעקרונות מארגנים בחייה של המדינה היהודית. משמעותו של היישום המעשי של מדיניות זו הייתה השתלטות על מירב הקרקעות במדינה ופינוי מקום להמוני העולים. הרוב היהודי ראה בתכניות כמו "ייהוד הגליל" יעדים לגיטימיים למדינת ישראל. המיעוט הערבי שמצא עצמו במציאות של הפקעת קרקעות, של "נפקדים-נוכחים" ושל הגבלות בנייה, ראה את המדינה כמייצגת אינטרסים הפוגעים בזכויותיו".

ועדת לפיד באה בעקבותיה של וועדת אור, אך גורמי היסוד למצב הקשה של המיעוט הערבי בישראל - עדיין לא טופלו.

מדינה יהודית שדואגת לכל אזרחיה?
נדמה כביכול, שהרוב היהודי במדינת ישראל, אינו מוכן להתמודד כראוי עם אתגר הריבונות - אותו משא כבד של אחריות המדינה והרוב היהודי שבה - לכל אזרחיה. מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי והיא מבטאת את מימוש תחייתו הלאומית, אולם עליה לדאוג לכל אזרחיה. הבריטים כבר מזמן אינם כאן ו"היישוב היהודי" אינו אחראי רק לעצמו ולקידום בניין "הבית הלאומי", מתוך התחרות עם הערבים בארץ.

הגיעה העת שהמדינה תקבל את הגליל כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, עם התנופה, הפיתוח והחזון. מדינת ישראל צריכה לתפקד כמדינה ולספק לאזרחיה את כל הנדרש, בכל ההיבטים, כגון תחבורה, עבודה, בריאות, חינוך, מים וביוב. המדינה צריכה לאכוף את החוק ובכלל זה בין היתר על ידי מניעת פשיעה וחיזוקו של השלטון המקומי. ההזנחה בחייו של המיעוט הערבי ובכלל זה ריבוי תאונות הדרכים, העדר שיטור, פשיעה, התשתיות הלקויות ובעיות איכות הסביבה, מקשים מדי יום על חייהם של מאות אלפי אזרחים, החיים בגליל ושואפים להשתייך למדינת ישראל.

קידום הערבים בישראל יחזק את המדינה
העוני של המגזר הערבי והחסמים להתקדמותו הן עובדות כלכליות פשוטות: במדינת ישראל 1.5 מיליון ערבים, המהווים 20% מהאוכלוסייה, אך הם תורמים רק 8% מהתוצר. בעוד שהתוצר הלאומי הממוצע לנפש בישראל הוא כ-28,000 דולר, במגזר הערבי הוא מגיע ל-10,000 דולר. שיעור המשפחות העניות בתוכם הוא 50%, ההכנסה הממוצעת למשק בית היא 57% מזו של משק בית יהודי ושיעור ההשתתפות בשוק העבודה הוא 40% ופחות מ-20% בקרב הנשים במגזר. קידומם של הערבים בישראל יחזק את ישראל ויוסיף לצמיחתה הכלכלית. הבעיות של המגזר הערבי דומות לאלו של המגזר החרדי ולמעשה מדובר בלמעלה משליש מהאוכלוסייה בישראל שאינו ממצה את יכולתו וכישוריו וסובל מעוני. לאחרונה, כאשר ביקשה ישראל להצטרף לארגון המדינות המפותחות (OECD), הבהיר הארגון שעל ישראל לשפר את מצבם של המיעוטים.

האתגר העומד בפני המדינה והרוב היהודי שבה הוא, עדיין, לקיים את הדברים שהובטחו במגילת העצמאות כלשונם וכרוחם. הגיעה העת לחפש פתרונות מעשיים לדרך חיים משותפת. השרות הלאומי, למשל, עשוי להפוך בהדרגה לבסיס של חיים משותפים, מכיוון שישבור את המחיצות בין הנוער הערבי לחברה היהודית.

אין ספור תחומים הקובעים את חיינו כבני אדם, בין אם תאונות דרכים, איכות סביבה, בריאות ואחרים, תובעים את פתרונם כבר מזה עשורים ויוצרים הזדמנות, אם יטופלו, לחיים טובים יותר, לנו ולילדינו. אנחנו כבר חיים באזור הסכנה של מתחים לאומיים ודתיים ומעת לעת הר הגעש מתפרץ. האם נשכיל אי פעם לפרוץ את המעגל החוזר ונשנה, שבו ההורים מנחילים את האיבה, העוינות ותחושות הניכור והקיפוח לילדיהם?

מקורות
עוזי בנזימן ועטאללה מנצור, דיירי משנה, כתר, ירושלים (1992)
בנימין זאב הרצל, אלטניילנד, מרדכי ניומן, ת"א (1943)
"המגזר הערבי- קפיצת המדרגה הבאה של המשק", The Marker, 3.3.2010