מסע דוגרינט בעקבות אמנים בגליל - האם יש אמנות גלילית?

ב-14 במאי נצא ל"מסע בעקבות אמנים בגליל" בהדרכת הפסל יגאל מירון, איש אילת השחר. נבקר בגלריה במחניים בה מוצגת תערוכה משותפת של שלושה פסלים גליליים - דוד פיין, טולי באומן ויגאל מירון עצמו. בהמשך נבקר בחירבת ירדא ונתהה על רוחות רפאים העולות מן העבר המודחק של ההיסטוריה הישראלית בת שישים השנה וקצת.

ציבור קוראי דוגרינט מוזמן בחום להצטרף למסע שמפגיש בין אמנות, מקום ובני אדם המכונים אומנים.

הסיור (במכוניות פרטיות) יתקיים ביום שישי א' בסיוון תש"ע, 14/05/10

נקודת מפגש: תחנת הדלק של צומת מחניים ב- 08:45
משך הסיור: כ- 4 שעות
עלות: 25 שקל למשתתף

ההרשמה במשרדי "עמותת הגליל לחינוך ערכי –שורשים" – מקום בגליל
בטלפון 04-9902431
או בדוא"ל: bagalil1@netvision.net.il
וכדאי גם לאשר את הגעתכם בפייסבוק ולהפיץ את ההזמנה לעוד חברים.

המסע עתיד לצאת בעקבות מאמר שפרסם דודו פלמה בדוגרינט זה מכבר. המאמר עסק בשאלה האם אמנות בפריפריה היא גיאוגרפית או תודעתית. כלומר האם היא שאלה של מיקום או של מצב תודעתי.

וכך כתב דודו במאמר ההוא:
"למעשה אין אמנות. יש רק אמנים." כותב גומבריך בפתח סיפרו "קורות האמנות".

ובכך ביקש לומר שהמילה "אמנות" מתארת סוג של שאיפה בלתי אפשרית להגדיר את הדבר הזה הנאגר בתרבות לאורך זמן. ושבעצם שאיפה זו מסתירה את העובדה שמשחר ההיסטוריה של התרבות אמן ועוד אמן ועוד אמנית... כך עד אין סוף אמנים שמעשה יצירתם הוא בעצם תוצאה סטטית של אירועים דינמיים שחוו במהלך חייהם. או שאולי בעצם "אמנות" היא קו דמיוני המחבר בין נקודות מפגש שונות בין בני אדם עם בני אדם אחרים שנעשו שותפיהם, לפרק זמן כזה או אחר, לניסיון להגדיר ולתאר את המסע המרתק הזה הקרוי חווית הקיום האנושי, ואשר העבירו באמצעות האמנות את תולדות ניסיונותיהם והחוויות שחוו הלאה לעבר העתיד.

המאמר ביקש לבדוק מה כואב לאמני הגליל ומה הם חושבים על מצב האמנות והחברה. האם לדעתם פריפריה היא סתם אזור גיאוגרפי הרחק ממרכז כלשהו, או שהיא מצב תודעתי שקיים בראשם של האנשים? ובכלל, לגלות האם הצטברה מסה קריטית שהגיעה לכדי אמירה "אמנותית".

המאמר הסתיים בהצהרה הבאה:
במקום אפילוג: כאשר יצאתי לדרך, לברר לעצמי האמנם ישנם אמנים בגליל, והאם עולה איזה דיוקן כלשהו של אמנות מעבר לאמנים עצמם, רציתי באמת לשרטט דיוקן של אמנות בגליל. ועכשיו משהגעתי לקצה המילים, אני יכול רק לומר, בשפה רפה, שמעבר לתחושה המטרידה שלא קל להם ושאין נביא בעירנו, אני שמח להסכים עם קביעתו של גומבריך ש"למעשה אין אמנות. יש רק אמנים". ויש אומנים בגליל. במיוחד כאלה המנהלים בדרכם המיוחדת דו-שיח נוקב עם המקום שלהם ועם האדם. וכל עוד הם יהיו, אז אולי, אולי תהיה גם לנו אמנות שתעניק מעט טעם לקיומנו הקשה במקום הזה.

כעת ישנה הזדמנות להתמודד בשטח עם שאלות שעלו במאמר ולבדוק האם אכן ישנה אמנות בגליל ואם ישנה לה משמעות החורגת מעבר לגבולות הזמן והמקום.