אירוע זיכרון משותף בשיבלי - על פחד, אומץ ועצמאות

 השתתפתי השבוע במפגש אזורי בסיומו של יום הזיכרון, שנערך בשיבלי. המפגש אורגן בהתנדבות ביוזמה משותפת של ערבים ויהודים מהאזור, והוזמנו אליו ערבים ויהודים כדי לחלוק את הכאב של היום הזה. הגיעו לא מעט משתתפים, ערבים ויהודים, ערביות ויהודיות.

השנה לא התקיים מפגש ארצי בן יומיים ביום העצמאות ויום הזכרון, בנושא זכרון – נכבה – עצמאות, כבשנים קודמות, ובמקומו התקיימו כמה מפגשים אזוריים קצרים בסיום יום הזכרון.

המפגש בשיבלי היה מאורגן היטב, ברוח המפגשים הארציים, שכפי שכתבתי בשנה שעברה, ניכר שהושקעה מחשבה עמוקה ורגישות רבה בתכנונם. למרות הזמן הקצר, הופתעתי לראות עד כמה ההזמנה להיפתח, לתת לעצמנו להרגיש, לאפשר לעצמנו להביע, ופשוט להקשיב, היתה אפקטיבית.

הזמינו אותנו לדבר על הפחד ועל הכאב. הזמינו אותנו להרגיש זה את זה, ואולי הכי חשוב – הזמינו אותנו להקשיב ללא ביקורת ולשמוע על הפחד ועל הכאב של האחרים. ערבים ויהודים, ערביות ויהודיות – כל אחת והכאב שלה, כל אחד והפחד שלו. כן, נדרש אומץ לעשות את זה, ואני מודה מאד לכל האמיצות והאמיצים שבאו, נפתחו, הרגישו, הביעו והקשיבו. זה היה חזק, זה היה מעניין וזה היה אמיתי.

אחת התחושות החזקות ביותר שהיו לי מהמפגש היא שהמקום והארוע אפשרו לנו פשוט להיות אמיתיים, להיות מה שאנחנו ומי שאנחנו וגם להגיד את זה. שלא כמו בטקסים, בהם המילים הגדולות מנתבות אותנו להרגיש את מה שמארגני הטקס רוצים שנרגיש, כאן ההרגשות שלנו הן שארגנו ויצרו את הטקס.

המפגש נערך קודם במעגלים קטנים ואחר כך בשני מעגלים, כך שאינני יודעת מה נאמר במעגלים בהם לא נכחתי, אבל מההתבוננות בעיניים של כולם בטקס הסיום (בו, בין השאר הסתכלנו לכל אחד ואחת בעיניים) נראה לי שכולנו חווינו את השחרור הזה, של הרשות להיות ולהגיד את מי שאנחנו. כולל הפחד, כולל הכאב, האכזבה והפסימיות.

הפעם הבנתי גם משהו נוסף על הפחד של שכנותי ושכני הערבים מלהגיע למפגשים האלה. שאלה זו מעסיקה אותי רבות: למה במפגשים רבים המאורגנים עבור ערבים ויהודים הערבים נשארים מיעוט, קטן יותר אף מנוכחותם באוכלוסיה כולה (במפגש זה, דרך אגב, זה לא היה כך). בעקבות מה ששמעתי הבנתי שהפחד שלהם איננו רק הפחד האנושי הטבעי – להחשף ולחשוף את תחושותיהם, אלא פחד ששורשיו במציאות: הפחד ליפול לידי השב"כ, להיחקר ולהיאסר על סמך דברים שיביעו. במעגל בו השתתפתי שמענו סיפור כזה. אני מודה, לא ידעתי שדברים כאלו אכן קורים. רובנו מפחדים אולי להביע רגשות, אך לא כולנו חוששים שמישהו עלול להלשין על הבעת הרגשות שלנו ושבשל כך נשב במעצר... אני אפילו לא יודעת אם כשמארגני הארוע אמרו בתחילתו ש"אנחנו יוצרים כאן מרחב בטוח" הם חשבו על דברים כאלה.

בכל אופן, המרחב הבטוח הזה היה שם. הוא נבנה מהאומץ ומהאמון של אלו שבאו, ולהרגשתי הוא היה בטוח דיו. אמנם את מה שנשאר חבוי בלבבות או על קצה הלשון לא נוכל לדעת. אבל מה שכן יצא לאויר העולם היה משחרר. המילים שהובעו בקול שחררו חלקים מהפחד, העמיסו על אזניים נכונות לקליטה ועל לבבות פתוחים חלקים מהכאב, והשאירו את כולנו (אני מקווה) קצת חפשיים יותר, מבינים יותר, ועם הרגשה של "ביחד". הרגשה שהחלוקה ל"אנחנו והם" היא לא החלוקה ל"יהודים וערבים" אלא חלוקה ל"מאמינים ולא מאמינים" (באפשרות של שינוי).

הרגשתי טוב להיות שם, ואני מודה מאד למארגנות ולמארגנים. אני באמת מאמינה שככל שירבו מפגשים שכאלה, כולנו נוכל לחגוג קצת יותר עצמאות.

בואו בשנה הבאה.