איזה דגל הנפתי השנה?
כבר שנים רבות שהימים הלאומיים דומים בעיני יותר ויותר לימים הנוראים. כילד וכנער, היתה בי איזו התפעמות לפני יום העצמאות והנפתי את דגל המדינה בגאון, בהתלהבות. אחר כך הלכתי לצבא ונלחמתי במלחמת ששת הימים, והעולם השתנה באחת.
בשנים הראשונות שלאחר המלחמה ההיא לא שמתי לב לתחושות חדשות מוזרות שהופיעו ובחלוני המשיך להתנוסס הדגל. אני זוכר שנסעתי לחלק לחם כעובד במאפיית הקיבוץ, ובאחד מאותם ימים לאומיים אמר לי חבר שהיה איתי: "אתה רואה את הדגלים המונפים כאן בנצרת? בקרוב דגלים של כחול ולבן יונפו גם בשכם...". ואני שואל את עצמי: "האם היום לאחר 40 שנה ממשיכים עדיין להניף את דגלנו בנצרת?".
עם התמסדות ה"חריגים" הבנתי שאין "כיבוש נאור". בהמשך ראיתי כיצד מסלים הסכסוך והופך למר יותר משנה לשנה, והתסריטים הזכירו יותר ויותר משטרים אפלים, נוסח פרנקו או דרום אפריקה. החריגים היו לשיטה, ואני אפילו התחלתי להתפלל, לחפש. לבקש חריגים... אחרים... חריגים נוסח חסידי אומות עולם!
אז מה עושה אדם כמוני ביום העצמאות?! כשהעם שלי הופך פחות ופחות חופשי, כשהשדים משתלטים עלינו, כשחיילים ומג"בניקים, מרוב פחד, יורים רמוני גז לתוך בתים בלב כפר ומשפריצים מי-ביוב לחצרות. איך אנו יכולים להיות עם חופשי, כש"בנינו" מתרוצצים כמורעלים כה רחוק מביתם, חשים זרים, בלתי רצויים, מוקפים מבטים זועמים מזפזפים בעיניהם כל העת מעבר לכתף שלא יתפסו בלתי מוכנים.
איך אני אניף דגל עם רגשות כאלה? אינני מערער על כך שמה ש"מגיע" להם כמובן "מגיע" גם לנו! ואני זוכר שהורי שאינם, שחוו בזמנם את ה"אין", כה רצו שיהיה להם דגל. מה עושים עם הרגשות השונים, אולי הסותרים? עם השמחה ועם העצב, עם הגאווה והבושה גם יחד.
אז בצד הדגל הכחול-לבן אני מוסיף דגל אדום, שבעיני מסמל את מאבקם המר, המדמם והצודק של המדוכאים נגד הניצול, הדיכוי והכיבוש. וכך אני מרגיש חלק מעמי בלי להבלע בעדריות שמסביב.
.thumbnail.JPG)
