יום העצמאות: חג דתי או חילוני?

א. "חוק יום העצמאות" בממשלה ובכנסת

קרוב לשנה אחרי הקמת המדינה, בי"ג באדר תש"ט (1949), החליטה הממשלה כי בכל שנה בתאריך ה' באייר (יום ההכרזה על הקמת המדינה שנה קודם לכן) ייקבע כ"יום המדינה", וכי מדי שנה הוא יהיה חג לאומי רשמי.

חודש לאחר מכן, בי"ב ניסן, הביאה הממשלה לדיון בכנסת את "חוק יום הקוממיות". היה זה הדיון הראשון על עיצוב דמותו הרוחנית של החג. חברי הכנסת הפגינו אחדות כמעט מלאה, ברצון שיום זה לא יהיה יום של חולין אלא בעל צביון יהודי מסורתי כשאר חגי ישראל: ח"כ לביא ממפא"י, חבר קיבוץ עין חרוד, דרש שיום זה יהיה יום שבתון ככל חג יהודי. ח"כ א' כהן מהמפלגה הפרוגרסיבית הציע שיהיה זה יום תפילה, יום רינה וזמרה בבתי הכנסת.
א' הרצפלד ממפא"י פנה לרבנים ובקש: "אינני רואה כל פסול בדבר אם ביום הקוממיות יקראו גם הלל בבתי הכנסת" – כידוע, את תפילה הלל קוראים חג בחגים.

כבר למחרת ועדת הכנסת פרסמה כי החג יחול בה' באייר, ויקרא "יום העצמאות" (ולא "חג") וכי ארגון החג יהיה בידי הממשלה.

כבר בשלב הזה החלה להסתמן דבר מעניין בהקשר לאופי היהודי החילוני-דתי של מדינת ישראל: בעוד חברי הכנסת הלא דתיים הם שדרשו בדיון בכנסת לתת לחג אופי של שבתון ושל תפילת הלל חגיגית בבתי הכנסת, חבר הכנסת הדתי מזור ממפלגת החזית הדתית המאוחדת העיר שיש להתייעץ תחילה עם הרבנות הראשית כי יום זה חל בעצם ימי הספירה. הצעתו לא התקבלה, אך היא רמזה על דילמה לא פשוטה שתעמוד בפני הרבנות הראשית כאשר היא תחל לדון במשמעותו של יום זה.

לאחר דיון נוסף באותו היום קיבלה הכנסת את החלטת הממשלה עם מספר שינויים, וזה לשון החוק הסופי ובו 3 מרכיבים עיקריים:

1. הכנסת מכריזה בזה על יום ה' באייר כעל יום העצמאות (ולא "חג העצמאות" או "יום הקוממיות" – כפי שהוצע קודם לכן), שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה.
2. יום העצמאות יהיה יום שבתון.
3. ראש הממשלה מוסמך להורות הוראות בדבר הנפת דגלים וקיום חגיגות עם ביום העצמאות.

בכ"ז בניסן פרסמה ה"ועדה הממשלתית" את תוכנית יום העצמאות,בה לא הוזכר דבר הקשור לסדר היום בבית-הכנסת ולמנהגי הסעודה בבית כפי שנהוג בכל חגי ישראל, שהייתה אמורה להציע הרבנות הראשית. גם במנשר המיוחד שפרסמה הממשלה ליום העצמאות הראשון, הייתה התעלמות מוחלטת מהעצמאות הרוחנית, ובלט בה חסרון שם ה' או פסוק כלשהו.

אופיו של היום ודפוסי החג, שמעולם לא נחוג בישראל, העסיק גם את הציבור הרחב,כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיתונות. הדעות היו מנוגדות, לדוגמא: מייד לאחר שהעיתונות פרסמה את מידותיו של דגל המדינה שיש לתלות ביום החג, ועוד לפני הדיון בכנסת שהוזכר לעיל, הביע ח"כ ש' לביא ממפא"י את אכזבתו מהקטנת היום וחיקוי חגי הגויים. הוא הציע יום שבתון כללי, שיכיל את כל גינוני החג היהודי המסורתי - התחלת החג מבעוד יום, מלבושי חג וקישוטי בית. בתגובה לדבריו, היה מי שדרש, שיהיה זה דווקא חג צנוע, כי לא ניתן לומר בו הלל כמו בחנוכה, הואיל ובעקבות מלחמת השחרור שטח המדינה קוצץ וירושלים העתיקה לא נשארה בריבונות המדינה. הצעות שונות הועלו לגבי סדר התפילה בבית הכנסת ותוכן סעודת החג.

הרבנות הראשית לא יכלה לקבל החלטות משלה לגבי אופי החג על דעת עצמה. היא הייתה תלויה בהחלטות הממשלה והכנסת כפי שנפרט להלן.

ב. ההנחיות הראשונות של הרבנות הראשית

כדי להחליט לתת אופי דתי לחג שנקבע על ידי הרשות הלא דתית, ולקבעו כיום טוב לדורות עם סדרי תפילה ומנהגים חדשים, יש צורך בסמכות הלכתית עליונה ומקובלת שתתייעץ ותקבל את הסכמת כלל רבני ישראל.

הרבנות הראשית היתה הסמכות ההלכתית העליונה של המדינה הצעירה. היה עליה לקבל את ההחלטה בנדון ולפתור שאלות הלכתיות קשות:

1. האם יום ה' באייר הוא יום שמחה של אתחלתא דגאולה לכלל ישראל, כנאמר במכתב ששלחה הרבנות בח' בניסן אותה שנה?
2. האם להוציא את היום שבו נעשה הנס הגדול הזה מכלל מנהגי האבילות של ימי ספירת העומר – שכן ה' באייר הוא היום ה-20 לספירת העומר?
3. האם לתת הוראות לתפילת הודיה ודרשות מיוחדות לכבוד המאורע בבתי הכנסת? אם כן – האם בכל 3 התפילות או רק באחת מהן?

לקראת יום העצמאות של 1949, שעדיין נקרא אז "יום המדינה" פירסמה הרבנות הראשית ההנחיות כדלקמן:

1. אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה, ואין מספידים ביום זה.
2. בתפילת מנחה: לפני "אשרי", בעת פתיחת ארון הקודש, נושא הש"ץ תפילת אזכרה לעילוי נשמות חיילי צה"ל שנפלו במלחמה. אחרי חזרת הש"ץ אומרים הלל ללא הברכות לפניו ולאחריו, והרבנים נושאים דרשה בעניין יום העצמאות.
3. יש להרבות בצדקה לעניים כמו בפורים.
4. מרבים בסעודה בשילוב זמירות ושירי קודש.
5. לסעודות אלו יש דין של סעודת מצווה.

ג. אז האם יום העצמאות בימינו הוא חג דתי או חילוני?

מובן מאליו שהחג הוא חג של כל עם ישראל, אך חוגגים אותו בעיקר במדינת ישראל - יהודי חו"ל מציינים אותו בעיקר בעצרות הזדהות עם ישראל.

במהלך 60 השנים שחלפו מאז קום המדינה עסקו רבנים שונים בקביעת בנוסח התפילה. כבר בליל יום העצמאות תש"ט התקיימו תפילות הודיה בכל רחבי הארץ, בתי-הכנסת היו מלאים באלפי מתפללים. היום מתקיימות תפילות חגיגיות רבות בכל רחבי הארץ – למרות שעדיין יש ציבור קטן שמסרב לסור ממנהגי האבלות של ספירת העומר.

ללא כל ספק גם עבור הציבור שאינו מבקר בבית הכנסת החג מעורר רגשות לאומיים ואישיים מעבר לפיקניק, למנגל, לבימות הבידור ולדגלים. הקירבה הכמעט בלתי נסבלת בין יום הזכרון לבין יום העצמאות מערבת את רגשי העצב והשמחה בצורה ייחודית, המעוררת רגשי גאווה לצד רגשי אשמה.

אם יום הכיפורים הוא יום חשבון הנפש האישי שלנו, יום העצמאות צריך להיות יום חשבון הנפש הלאומי שלנו: בין אם אנחנו הולכים להתפלל ביום העצמאות בבית הכנסת אם לאו, עלינו לשים בצד את העיסוק המתמיד בביקורת השלילית שלנו על מנהיגינו ומדינתנו. במקום זה ביום זה היום ניתן את הדעת על ההישגים והפריחה ובעיקר על המטרות לשנה הבאה ולשנים שאחרייה, בלשון: אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך אלא מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה.

חג שמח!