אנשי המחר מול אנשי האתמול

שאלת השרות הלאומי לערבים רוויה רגשות, מכאובי לב וקשיים. בפאנל דוגרינט שנערך בשורשים, ב- 8 באפריל, נחשפו הדברים עד לשורשי העצבים הכואבים ביותר, ובדרך כלל בדרכי נועם ובשיח תרבותי ומלומד.

שלושה דוברים היו בפאנל: ד"ר נוהאד עלי, איש האקדמיה, העוסק במחקר דעות בציבור הערבי בשיתוף עם פרופ' סמי סמוחה, בר סמכא מובהק בתחום היחסים שבין יהודים וערבים; יוסי מורג, תעשיין, תושב כמון, שייצג גישה ציונית מתונה, פרגמטית ושואפת לעשות טוב; ועו"ד אימן עודה, מזכ"ל חד"ש, נציג בוועדת המעקב העליונה ויו"ר הועדה הערבית להתנגדות לשרות הלאומי.

עו"ד אימן עודה, הדובר השלישי בסדר הדוברים, ייצג את ההתנגדות לשרות הלאומי. הוא אף סיפר כי הוא עובר מבית ספר לבית ספר ומסביר מדוע השרות הלאומי אינו טוב לערבים. עודה לא חסך בביטויים קשים נגד המדינה, שר הביטחון והיישובים במשגב. הביקור בשורשים אימת את תחושתו כי הוא חי במדינת אפרטהייד, שר הביטחון "זכה" לכינוי פושע ונסראללה להערכתו על כי גירש את "הכיבוש הציוני" מלבנון. כדי להסביר מדוע השרות הלאומי אינו טוב לערבים, חזר אחורה במנהרת הזמן עד לשנות החמישים ועד ל-1948 ומנה אחד לאחד את כל "חטאי הציונות" נגד "המיעוט היליד". האם ביקש ליצור פרובוקציה מכוונת? מדוע נאלץ להרחיק כל כך כדי לבסס את התנגדותו לשרות הלאומי של הערבים?

מולו קם צעיר ערבי, לאפז אסדי, וטען באומץ בעד שרות לאומי שבו הצעירים הערבים יתנדבו לעשות למען החברה שבה הם חיים. הדובר עצמו מצא עניין רב וסיפוק בהתנדבות ואינו מצליח להבין מדוע יש להתנגד לשרות הלאומי.

אכן, השיח מול נציג המתנגדים, אימן עודה, הוא שיח המושך לעבר. מול טענותיו, שאינן קשורות בהכרח לשרות הלאומי, ניתן להרחיק לכת לימים עברו. עם כל הפרובוקציה, היה בדבריו טעם ישן-נושן. נזכרתי בוויכוחים משנות החמישים והשישים, כאשר מול טענות הערבים לקיפוח ואפליה, העלו היהודים את מלחמת העצמאות, את דמותו של חאג' אמין-אל ח'וסייני ואף הרחיקו לכת אל ימי "הכנופיות" וה"מאורעות".

אנחנו צריכים ללמוד מן ההיסטוריה, אך לא להיות עבדיה הנרצעים. בסופו של דבר, אפילו אימן עודה לא הצליח לבסס את טענותיו מדוע עצם השרות הלאומי רע לערבים. הוא נאלץ להסכים שאם העניין היה מנוהל אחרת מכפי שהתנהל בביורוקרטיה הישראלית, הרי מדובר ביזמה שיש בה הרבה מן החיוב. אינני יכול להסכים לדרישתו להעביר את התקציבים לראשי המועצות והערים הערביים. מצבן התקציבי אינו טוב והתקציבים עלולים להיבלע מבלי שיגיעו למטרתם.

קולו של הצעיר הערבי, המשרת בשרות הלאומי, הצטרף לרוב המכריע של הנוכחים, המזהים את החיוב הרב שיש בשרות הלאומי. יש ביוזמה זו יותר סיכויים מסיכונים ואין זה משנה באיזו דרך נולד הרעיון ומי היו הסנדקים.

הדרך לתיקון המציאות כרוכה גם בקבלת אחריות אישית ובעשייה. הציונות החלה את דרכה לא רק כתנועת שחרור לאומי, אלא גם כתנועה לתיקון החוליים של העם היהודי בגלות. מכאן השילוב של עבודה וביטחון המאפיין את הציונות. השאיפה הייתה להפוך את העם היהודי לעם יצרני, עובד, פעיל בכל תחומי החיים ומסוגל להגן על קיומו. מכיוון שהמדינה קמה בתוך מלחמה, נקשר כל תחום של החיים הלאומיים לביטחון ומטבע הדברים, השרות הלאומי נתפס מראשיתו, כלפי היהודים, כקשור לביטחון הלאומי.

בשנות החמישים אף נשקלה האפשרות לגייס את הערבים לצבא, אך היא נדחתה על ידי הרמטכ"ל משה דיין ולבסוף המיעוט הערבי קיבל פטור. לעומת זאת, הדרוזים קיבלו עליהם שירות צבאי מלא וכמו כן משרתים בדואים וצ'רקסים. השרות הלאומי הוא אחד הביטויים לנורמליזציה של המדינה. אלפי בוגרי השרות הלאומי, שירכשו ניסיון רב ערך בבריאות, חינוך, פעולה נגד תאונות דרכים, איכות סביבה ועוד - יהפכו לצעירים מודעים ומחויבים לחברתם' ועשויים להפוך לחוט השדרה של שלטון מקומי איכותי במגזר הערבי, שיהיה פטור מהנזקים של משטר החמולות ומפוליטיזציה מיותרת של בעיות חברתיות ומקומיות, כגון חינוך, ביוב, תברואה ועוד.

כפי שהאיר את הדברים יוסי מורג, בני נוער ערביים שישרתו בשרות הלאומי יפתחו את "צוואר הבקבוק" החוצץ בינם לבין החברה הישראלית. נראה לי שעצם השרות יחבר אותם לרשת הקשרים וההיכרויות המאפיינת את החברה הישראלית ויקל עליהם במאמצים לתיקון ושיפור המצב בכפרים ובערים. ראוי היה שעניין השרות הלאומי לערבים יהיה בסמכותו של משרד המיעוטים וישתלב בפעילותו הנמרצת של שר המיעוטים, פרופ' אבישי ברוורמן וכי יהיה מלווה, ככל האפשר, בדיאלוג פורה יותר עם המנהיגות הערבית.

תפניות היסטוריות, כך יש ללמוד מתולדות הציונות, מתחוללות עקב יוזמות של חלוצים מעטים המעזים ומרחיקים ראות... ומדוע המתנגדים חוששים וזועמים כל כך? אולי מכיוון שרגשות הבידוד, הקיפוח והאכזבה הם "ההון הפוליטי" שלהם וככל שאלו ימעטו ייתכן שיתברר שבמדינת ישראל יש הרבה מן החיוב וכי ניתן למצוא מכנה משותף אזרחי, לכל אזרחיה, למרות שהיא מדינה יהודית וציונית. נראה שמכאן נובעת ההתנגדות העיקשת של מנהיגי הציבור הערבי ואילו הצעירים הערביים, המתנדבים לשרות הלאומי, הם אנשי המחר, הנוטלים על עצמם אחריות לטיפול במצוקות ובחוליים של חברתם וברוח היזמה והתקווה ימצאו את מקומם הראוי במדינת ישראל, עם הנוער היהודי. בכך תתקרב הציונות למימוש יעדיה המקוריים, בכל הקשור להקמת חברה שוויונית וצודקת.