"יום האדמה" - בעיקר ליהודים

עכשיו כאילו שקט. אבל כל המבקר בימים אלה במגזר הערבי רואה את המשבר הכלכלי, את האבטלה, את ריכוז העוני והמצוקה, האלימות והפשיעה. החיבור בין המצוקה הלאומית והסוציאלית הוא חומר דליק, מסוכן במיוחד [...] אנחנו חיים במולדתנו, אבל השאלה האם אנחנו חיים במדינתנו, בעיקר מנקודת מבטה של המדינה עצמה.
לאומית ואזרחית, אנחנו זקוקים למפגש, לדיאלוג, לשיתוף היהודי-ערבי, לגייס איתנו את כל השוחר שוויון, את הנאור והליברלי בעם היהודי.
ביטול האפליה ושיתוף הערבים על בסיס שווה ואקטיבי הוא אינטרס לערבים, אינטרס ליהודים, ואינטרס לחברה המשותפת."
סאלם ג'ובראן – עיתונאי ואיש חינוך.

סוף חודש מרץ, "יום האדמה" מתקרב והולך. בכל שנה נוספות משמעויות חדשות ליום זה, השנה ניתן להצמיד אליו את הוויכוח שהתעורר בעקבות תכנית ממשלתית המציעה הקצאת 800 מיליון שקל לפיתוח כלכלי של 12 יישובים ערבים. ההצעה הביאה לתגובה של חבר הכנסת מיסז'ניקוב (ישראל ביתנו) להעביר כספים ע"פ "מדד נאמנות" – ליישובים בדואים, דרוזים וצ'רקסים, ובכך מן הסתם חושב חבר הכנסת הנכבד, יהיה תמריץ גם ל"ערבים האחרים" להיות נאמנים יותר למדינה ולזכות גם הם הפירורים מהעוגה.
יומיים לאחר פרסום דבריו, יצא לאור הדו"ח של "מרכז מוסאווא" המגלה כי הכנסת הנוכחית, ה-18 במספר, היא "הכנסת המפלה והגזענית ביותר מאז קום המדינה". ("וואלה!" 21.3.2010).

מדובר על עלייה חדה במספר הצעות החוק המפלות והגזעניות, וזאת לצד דיווח על עלייה במספר אירועים גזעניים בשנה האחרונה – במגרשי הכדורגל, בפעולות המשטרה ועוד.
צירוף הנתונים האלה הוא בסך הכול הגיוני מאוד, שהרי בכנסת יושבים נציגי הציבור ואם הציבור הולך ונעשה גזעני, כך גם נציגיו המתרגמים את רחשי הלב להצעות חוק.
מהכיוון ההפוך, ייתכן גם שנציגי הציבור הנבחרים הם אלה הקובעים נורמות ומעניקים לגיטימציה לתפיסות של אפליה וגזענות, והציבור לומד מהם ומפנים.

מה שמחזיר אותי לדבריו הנכוחים והאמיצים של סאלם ג'ובראן שהובאו כאן. ג'ובראן מזכיר את חשיבות הנאמנות של המדינה לאזרחיה, את האינטרס שיש לכולנו להגיע לשילוב ותחושת בית של הערבים במדינתם, את הצורך הדחוף להכיל ולא להפריד.

יום האדמה - עניין ישראלי, לא רק ערבי

"יום האדמה" ב-30 במרץ 1976 היה יום עקוב מדם כאן אצלנו בגליל והמתח בין יהודים וערבים המשיך לעלות מאז ועד היום. התאריך הזה מצוין מדי שנה בצד הערבי בעצרות והפגנות, ובצד היהודי – בהיערכות ביטחונית והוצאת אזהרות לציבור היהודי להימנע ביום זה מכניסה ליישובים הערבים.

לטובת כולנו, כפי שמציין ג'ובראן, הגיע הזמן לשנות את אופן ציון היום הזה. "יום האדמה" צריך להפוך לעניין ישראלי, לא ערבי. בחינוך הפורמאלי והבלתי-פורמאלי צריך ללמד אודותיו, לשחזר כיצד נהרגו אזרחים ישראליים בהפגנות, מה הביא אותם למחות ועל מה, לתהות מה ניתן לעשות כדי למנוע אירועים כאלה בעתיד. התאריך הזה צריך להופיע כ"יום ציון" בלוחות השנה השונים ולא רק באלה של בתי-הספר הדו-לשוניים או של "סלון מזל". התקשורת צריכה לעסוק ביום הזה כציון דרך חשוב בתולדותיה של המדינה ולערוך שיח מעמיק בשאלת האינטרס הישראלי הלאומי, היהודי והערבי במאבק נגד גזענות ושנאה ופחד.

אציין כאן כי קבוצת "סיכוי במשגב" הוציאה לאחרונה חוברת העוסקת ב"יום האדמה" ומיועדת לאנשי חינוך ומורים באזורנו. אין בכוונתי לנצל במה זו לפרסום החוברת (בעריכתי, אני מודה לצורך "גילוי נאות"), אלא להבהיר את המסר המרכזי – למידת היום הזה, הרקע לאירועים והשלכותיהם – הם אינטרס של כולנו כישראלים, וליהודים עוד יותר, משום שחוסר הידיעה מחזק את חוסר ההבנה וחוסרים אלה יחד מגבירים את הפחד והעוינות.

הגזענות פוגעת בכולם

למפלגת "ישראל ביתנו" ולשר התיירות הייתי מציע לערוך יום עיון בו דנים בשאלה "מי נאמן למי?" וכיצד משפיע הלך-רוח מפלה וגזעני על קבוצות שונות באוכלוסיה, זאת בעקבות הערה חשובה המופיעה ב"דו"ח הגזענות" של מוסאווא: בהשוואה לשנה שעברה, נכתב שם, חלה עלייה דרמטית של 92% (!) במקרי האפליה האתנית נגד מזרחים, יוצאי אתיופיה ויוצאי רוסיה.

אין צורך להכביר מלים או לנסות לנתח את הנתון הזה. הכתובת מאירת עיניים וזועקת: גזענות היא גזענות, שנאה היא שנאה. ערבי, מזרחי, אתיופי, רוסי – כאשר יש אווירה של לגיטימציה לגזענות, הולכת זו ומתפשטת לכל עבר. ממש כפי שהביוב הזורם בתעלה פתוחה בכפר הערבי, מגיע למקורות המים של היישוב היהודי, כך גם מחלחלת השנאה ומזהמת את מקורות החברה שלנו.