"רגע של חסד" חלק שני: קיץ ללא קץ 15.2.10

הנוסע

4.

שלושה ברווזים היו שם, זה כמעט בטוח. בוקר בוקר, בהקיש קרן שמש ראשונה על חלונו היו ממהרים אליו, כמו לתפילת שחרית, משרבבים את צוואריהם למנת הזרעונים היומית, הומים כיונה. ראשון מגיע דקי, נוצותיו הכסופות מזהיבות לאור השמש העולה, בלקי בעקבותיו, ראשו מורכן מעט תחת נזר נוצותיו השחורות.

הנוסע כורע תחת נטל געגועיו. צוואריהם המורכנים, הליכתם הגמלונית. המקורים המושטים באמון. והנה גם מקי, אפור וכעור ונועז, נפשו יוצאת אל מקי, צווארו נישא למרום, רגליו הברווזיות מדדות אך נפשו ציפור דרור. יום אחד יהיה לברבור.
הסופר הצעיר קורא את אשר כתב ואיננו מרוצה. למה הדמות שיצרתי צריכה להיות מסובכת כל כך? מדוע אינך חוזר הביתה, הוא שואל את יציר דמיונו. מי מפריע לך. והוא מנסה גירסה אחרת:
בעירנו, עיר הקיט הקטנה שלנו, ליד האגם הקטן, יושב לו הנוסע שקוע בהרהורים. ברווזים שטים במים הרדודים. הם אינם יפים כמו הברווזים אשר בזיכרונו, כלל וכלל לא, אבל הם נענים לקריאתו; רק 'עוד אחד' איננו מופיע. מכבר ניכרו בו סימני מחלה או חולשה. הנוסע יודע, יום אחד ימצא אותו מוטל על הדשא, ראשו מלוק.

גם לא זה. הוא שכח מה התכוון לכתוב; דמות אחרת מבאי המקום שבתה את דמיונו. מישהו שלא ראה קודם, נמוך, צנום, זקנקן דק מעטר את סנטרו וכיפת קטיפה גדולה על ראשו. הנה טיפוס, חושב הסופר הצעיר, וכבר יש לו כינוי עבורו: הרבי.
לעיני כול, בגלוי, הוא מליט את פניו בידיו ומתפלל. בלחש הוא ממלמל, אבל אפשר להבחין במילים. על מה מתפלל הרבי? למה הוא מפלל, לחסדי האל או למספר הגואל?

הסופר הצעיר שולף את עפרונו וממציא מילים של תפילה:
למה לא למה לא אלוהים תעשה שיהיה מה אכפת לך אלוהים רק הפעם יותר לא אבקש רק הפעם הזאת שיהיה שיקרה הרי אי אפשר לחכות כל כך תמיד ואף פעם לא פעם אחת שיבוא שבע אלוהים בשבעה ימים את עולמך בראת אז תתחיל כבר אלוהים להיות או לפחות להתגלות בסימן שבע כל עולמך שבע השיבולים שבע הפרות הרזות שבעת ימי שבתא אז שיבוא כבר שבע שיבוא שנדע גם אנחנו איך זה שנרגיש פעם אחת תחשוב על זה אלוהים שיהיה גם לנו שלא נישאר תמיד בחוץ, בחוץ קר, בחוץ אי אפשר, אלוהים...

תוכיח לנו שאתה קיים, אלוהים!
עכשיו מתרגז הסופר הצעיר על יציר כפיו:
מה זה תוכיח לנו שאתה קיים? יש אלוהים בשמים, אין אלוהים בשמים. הבריות מטלטלות את אלוהים לחפצן, רותמות אותו לשירותן, כאילו לא היה אלא עוד אמצעי להשיג את רצונן. שמור עלינו, חוס עלינו, רחם עלינו... אנחנו ושוב אנחנו. המבלי אין לו, לאלוהים, דאגות אחרות בעולמו? מברכים בשמו ובנשימה אחת גם מאררים בשמו.

הסופר הצעיר איננו דתי, אבל מרגיז אותו השימוש הזה שעושים בשמו של אלוהים, והוא מחליט למחוק את הרבי מרשימת הדמויות שלו. הרבי המסכן שכל הזמן הזה עמד מן הצד, גופו אכן מתנועע קדימה ואחורה כמתפלל, אולי מתוך הרגל, אין לו מושג אילו כוונות ייחסו לו או מה עלה בגורלו.

הסופר הצעיר מחליט להפוך אותו למקובל. הלה לפחות לא ישא את שם אלוהים לשווא. בשביל המקובל, העולם ואלוהים חד הוא; הוא גופו ואלוהים חד הוא. בצירופי אותיות עוסק המקובל, בגימטריות. אצלי הוא יעסוק בצירופי מספרים, הוא מחליט. המקובל מבקש להתחבר עם כוחות העולם, עם האנרגיה הקוסמית. הוא ירתום לעזרתו את כוח האותיות ואת כוח המספרים, את שבע הספירות, את האותות והמופתים, את כל אשר בשמים מעל ועל הארץ מתחת, הכול למטרה האחת: לגבור ברוחו על עולם החומר; לשעבד את החומר לרוח.

זה מוצא חן בעיני, חושב הסופר הצעיר, ומחליט לפתח את דמותו. תחילה עליו להחליט מה יעשה בנוסע, האם יחזיר אותו אל עץ האזדרכת שלו ואל ברווזיו, או יניח לו להתענות לעד מאחורי וילונות הקטיפה האטומים, שאינם נפתחים לאוויר ולשמש. הסופר הצעיר מרגיש עצמו אלוהים לשעה, חורץ גורלות. גם אל ביאטריס עליו לשוב, סיפורה אך זה החל. הרי לא ישאיר אותה כך, תלויה בין שמים וארץ.
[המשך יבוא]