""רגע של חסד"
–
חלק שני: קיץ ללא קץ 10.2.10

הנוסע
הנוסע יצא מביתו לנסיעה קצרה. הוא כבר ראה עולם ומלואו, ואלינו הגיע לביקור חטוף, תחנה קלה בדרך, מה כבר יש כאן לעשות בעיירת החוף השכוחה הזאת.

הנוסע מבלה את זמנו ליד האגם הקטן שבגן העיר. הוא כבר ראה גנים יפים מזה, אגמים גדולים מן השלולית הזאת שאבות העיר מתעקשים לקרוא לה 'האגם שלנו'. הוא כבר ראה עופות מים מרהיבים, אווזים לבני כנף וברבורים גאים, טווסים בשלל צבעים, אבל נפשו נקשרה בשני הברווזים הדלים, הכחושים, השוחים באגם שלנו. {מזכרת עוון לתוכניתו של ראש העיר הקודם לאכלס את האגם ואת הגן בכל סוגי העופות}. את האחד הוא מכנה 'דאקי דאק', 'דונלד דאק' הוא השני. דאקי דאק שחור כולו, מרוט נוצות במקצת, ודונלד אפור-כסוף. מידיו הם אוכלים. מדי בוקר, עוד בטרם יפזר את פיסות הלחם שהביא הם נוהרים לקראתו.

ובוקר אחד יצא מן האגם ברווז שלישי. היכן שהה עד עכשיו וכיצד לא נראה. צבעו מוזר, אפור-ירקרק או שמא ירוק-אפרפר, נוצותיו מרוטות, מקורו מעוקם מעט. זן לא זן ממשפחת הברווזים, דחוי. הנה עוד אחד, אמר בלבו הנוסע, וכך גם כינה אותו: 'עוד אחד'.

עוד אחד צמא חיבה, מחכך את מקורו בכף ידו. הברווזים האחרים דוחים אותו משום מה, מנקרים בגבו. אולי הוא חולה, אולי הם מרגישים שהוא נוטה למות. הוא והנוסע עמו... הסופר הצעיר משתהה, אינו בטוח כיצד להמשיך. לא זה מה שרצה לומר, הוא ביקש לכתוב על אדם הלכוד ברשת געגועיו. והוא מתחיל מחדש:

הנוסע לא התכוון לשהות זמן רב. בדרך מקרה הגיע, קנה את הכרטיס הלא-נכון, את שפתו לא הבינו או שהתבייש לשאול. נסע ולא ידע לאן הוא נוסע, אבל המקום שאליו הגיע מצא חן בעיניו. עיר הנופש הקטנה, כולה שלוליות ורפש, בקיץ לחיים היא מתעוררת. בקיץ מוציאים את השולחנות אל המדרכות, סוככים צבעוניים ודוכני גלידה, כמו ברומא, הוא חושב.
שונה היא העיר הקטנה מן הערים הסואנות, מן המקומות ההומים, שבהם נהג לבלות את חופשותיו. מן המלון עד למרכז העיר רק מרחק קצר, מיניבוס זעיר, פרחים גדולים מצוירים על דפנותיו, עובר הלוך ושוב בין התחנות. ילדים משחקים, כיכר וחורשה.
המלון שבחר לדור בו אף הוא שונה, דומה יותר לבית. כאן לא צריך ללבוש בגדי ערב בשביל לשבת אל השולחן, אין פה מלצרים בבגדי שרד, לא מזיזים לפניך את הכיסא בשבתך ובקומך, לא מבקשים לדעת מאיזה בציר היין שתעדיף לשתות. כאן פשוט מטילים לפניך על השולחן, כמעט בלי לשאול, חביתה ולבן וסלט ירקות.
בעלת הבית היא שמנצחת על המלאכה, בעלת הבית בעלת הבשר, תמיד ילד או שניים דבקים בסינרה, מטריחים עליה. היא מבריחה אותם כמו את התרנגולות המשוטטות בחצר המלון, מנקרות באשר תמצא ידן. הן אלה שמספקות את הביצים הטריות לשולחן ארוחת הבוקר. גם כמה כרובים גדלים בחצר, ערוגה של גזר, אפילו עז שופעת חלב יש כאן, ישר אל הסיר.
הנוסע פשט מעליו את מקטורנו הבהיר, את העניבה הסיר, והחליט להישאר.
האנשים, אמנם קולניים, אהלן וסהלן וטפיחה על השכם עוד לפני שהם יודעים מה שמך; הנשים אינן יודעות להתלבש, גם האדיבות מהם והלאה. אבל מה, חביבים. מצאו חן בעיניו כמו שהם. והעיר, נקייה היא לא. על לוח זמנים אין שומרים כאן. מן המפות והשילוט אפשר להתייאש. אבל בכיכר העיר ילדים משחקים ליד המזרקה, האור חריף מאוד, הרבה שמש. והים, כחול וצלול ונפלא. הוא נשאר.
זמן רב לא יוכל להישאר. רק חפצים מעטים הביא עמו, מזוודה אחת, תיק צד ומצלמה, בנרתיק המיועד לה. על המצלמה הוא שומר מכל משמר, ליוותה אותו במסעותיו. הוא אכן מרבה במסעות, אבל נוסע "קל", רק מתבונן מעט סביבו, ושב אל עירו ואל ביתו. עצם ההנאה שבמסע טמונה עבורו בשיבה הזאת, בכל פעם מחדש.
חלקת אדמה לו יש, נחלת אבותיו. עץ אזדרכת בודד נטוע שם, ענף אחד מוטה כלפי מטה כמתחטא, ולצדו נחל קטן, שלושה ברווזים נטויי גרון, שחורי כנף ועין. גם טווס אחד יש לו, נוצות זנבו שלל צבעים, אבל הוא לברווזים נוטה לבו. אף שמות נתן להם: בלקי, דקי ומקי. בלקי הוא היפה מבין שלושתם, שחור-בוהק כל כולו, דקי אפרפר כסוף, אבל מקי... מקי הוא הכי ברווז. הוא לא ניחן בזוהר הצבעים של הטווס, לא בבוהק השחור, החי כל כך, של בלקי; אף לא בעין הכסף העמום של דקי; אם מתבוננים בו מקרוב, אפשר אפילו לומר שהוא מכוער: נוצותיו חומות-אפורות-ירקרקות, גונן עכור. אבל מכיר הוא ויודע במלוא חן ברווזיותו.
בוקר בוקר מנחה מקי את חבריו השניים אל מתחת לחלונו – שיירה מבדחת, רגליים מדדות, פיות פעורים – מתייצבים הם מדי בוקר לקבל את אוכלם, דייקנים. כמו לתפילת שחרית, מחייך הנוסע כשהוא נזכר בברווזיו.
לפעמים יושבים להם שלושתם בכנפיים מכונסות; שלוש דמויות דמומות בתוך הדומיה שעל סביבם. בלקי כולו שחור, דקי אפרפר כסוף, ומקי... אה, מקי! מקי המכוער, צווארו כחול-ירקרק, נוצותיו חומות, רצועות פסים וכתמים אפורים. כל הצבעים מתערבבים אצלו. הילוכו מדדה, רגליו רגלי ברווז, אבל צווארו נישא בגאון. אה, מקי, ברווז-ברבור שכמותך, כמה אתה חסר לי.
חלקת אדמה ירוקה, זרועה פרחי בר זעירים. תכול ותרוג וסגול. אם יחרשו אותה וישדדו, אם תיזרע, ודאי תניב מאה שערים. אבל הוא רוצה אותה כך, כמות שהיא. היולית, האפשרות טמונה בתוך תוכה ולא תנבט כלפי חוץ. עץ אזדרכת יחיד, ענף אחד שמוט כלפי מטה, מרכין ראשו בחן. וטווס, נוצות זנבו שלל צבעים.
אם יאמץ את מבטו, יוכל לראות מרחוק את הנחל. אולי לא ממש נחל, מעיין קטן מפכה בין הסלעים, זרזיף של מים. בבוקר השמש מרצדת על פני המים, מתיזה ניצוצות של אור; ואחרי השקיעה, לעת ערב, בוהקים בהם אורותיהם של פנסי הרחוב. ושלושה ברווזים צועדים בסך. כשהוא עוצם את עיניו הוא יכול לראות אותם בבירור. בעיניים פקוחות כבר לא כל כך.
הנוסע כבר לא בטוח שהיו שם שלושה ברווזים. זמן רב מדי עבר, הוא כבר לא כל כך זוכר. מה היו שמותיהם? בקי, דרקי, והשלישי... האומנם היה שם שלישי?
האם בכלל היו לו פעם ברווזים, חלקת אדמה משלו, עץ אזדרכת?

הקורא ירצה לדעת מה זה בא לסמל, חושב הסופר הצעיר. מי אומר שזה צריך לסמל משהו. ובטח שאני לא הכתובת, אני האחרון שיודע.

הקטע והתמונה התפרסמו גם בקפה דה מרקר,
http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1451725