אוטופיה בגליל 1.2.10

האם אפשר שבני אדם יתחברו ביניהם על בסיס אישי המבוסס על הכרות וחמלה וללא התיווך המיידי של הדת, המסורת או הלאומיות? יתכן שזו גישה נאיבית, מצד שני אני חושב שלא מעט דמויות מופת בהיסטוריה האנושית דיברו ושאפו לכך.

למשל: גאוטמה סידהרתא שקיימוני הידוע בכינוי: הבודהא, שניסה למצוא דרך לשחרר את האדם מסבלו, ואחריו ישוע שהטיף לאהבת האדם באשר הוא אדם, וגם הפילוסוף בן המאה ה-17 ברוך שפינוזה אשר הציע לעצמו ולאחרים לנסות להשתחרר מהפחד ומהמוסכמות הכובלות את בני האדם. אחדים מהם נחשבו לכופרים על ידי בני דורם, ולעיתים אף היו נתונים בסכנה קיומית.

אני מאמין שעולם כזה אפשרי, ושהוא יכול להיות טוב יותר מזה שאנו חיים בו. כשאני רואה ניצוץ של תקווה לחזון הזה אני מנסה להתחבר אליו. כך קרה לי כשפגשתי לראשונה את אלה יונגמן.

אלה, הגיעה לגליל מירושלים. היא אדריכלית נוף ומתגוררת עם משפחתה במצפה אבירים שבגליל. בעטיו של העניין האישי שטבוע בה, עוד מילדותה, והעיסוק המקצועי שלה החלה אלה במסע מרתק של הכרות עם הסביבה האנושית והתרבותית סביבה. הפריצה של אלה, אל מחוזות קרובים גיאוגרפית אך רחוקים מנטלית, הביאה אותה לגילויי עושר תרבותי עצום הנמצא כמטחווי קשת מביתה. רצונה העז בהכרות, הקשבה ולמידה הביאו אותה להבנת הפוטנציאל הגלום בחיבור הפסיפס האנושי הייחודי שמזמן הגליל. היא פנתה לכל אלו שהכירה עד כה והקימה קבוצה של כארבעים גברים ונשים, תושבי הגליל, שהחלה להיפגש בתדירות קבועה כשהבסיס למפגשים היה למידה והתנסות חווייתית עם ה"אחר".

אני זוכר את ההתלהבות העצומה כשבאחד המפגשים במצפה מתת לימד יובל הנפח את חברי "הקבוצה של אלה" את סודות הנפחות. ההתרגשות הכללית הדביקה גם אותנו, חבורת ציניקנים מאזור המרכז, שבאה לצלם את הסרט על הקבוצה. אינני בטוח אם חברי הקבוצה כולם היו אמונים על האידיאלים של הגישה הרב תרבותית אך הם קיימו אותה הלכה למעשה.

הרב-תרבותיות היא אידיאולוגיה המקיימת רב שיח של כבוד הדדי וסובלנות בין תרבויות. בעידן הפוסט מודרני, מתפשטת גישה זו בעולם המערבי ומייחסת חשיבות עליונה לזכויות האדם, להבדלים התרבותיים ולשחרור עמים וקבוצות מדוכאות. הגישה הרב-תרבותיות מדגישה את חשיבות הייחודיות של תרבויות שונות, במיוחד במסגרת של מדינות קולטות הגירה. התפיסה הרב-תרבותית מניחה כי האדם יכול להיות שותף בכמה הקשרים ומעגלים של זהות תרבותית, ולנוע בחופשיות דרך מעגלים אלה..

אנשים מכל יישובי הגליל החלו לזרום לקבוצה של אלה: ישראלים ותיקים ומבוססים כלכלית ועולים חדשים משלומי, קיבוצניקים מתנועת השומר הצעיר ומושבניקים בעלי נטיות פוליטיות ימניות, דתיים וחילוניים, ערבים נוצרים ומוסלמים, דרוזים ובדואים. למרבה הפלא הקבוצה הפכה להיות לכולם בית חם שנעים ומעניין לשהות בו, מקום מפגש אנושי ויצירתי כשבבסיס ההרגשה שכולם רצויים כאן ללא יוצא מן הכלל.

חוקי המסגרת של הקבוצה היו: הגעה למפגשים, סובלנות לאחר ותרומה אישית של כל אחד על פי יכולתו ורצונו. הקבוצה התעסקה בנושאים הקשורים בפולקלור, תיעוד, לימוד סביבתי, חינוך, אמנות ותיירות. מקום נכבד ניתן למעדנים מתרבויות שונות ולאכילה כדת וכדין. מחמוד הדרוזי מפקיעין, שירש מאבותיו ידע רב בהכרת צמחי מרפא העביר לחברי הקבוצה נפלאות מידע זה. ערן ממצפה חרשים, מדריך טיולים במקצועו, לקח את אנשי הקבוצה למפגש מסתורי עם המיסטיקה היהודית והמוסלמית של הגליל. אצל יוסף מירכא למדו המשתתפים מוסיקה ערבית וקצב, ואנואר ואומיימה אירחו את אנשי הקבוצה בשפרעם והציגו בפני האורחים את המוזיאון הקטן לחפצי האיסלאם שיצרו בביתם. למעשה ייצגה הקבוצה את הפסיפס המרכיב את החברה הישראלית על גווניה ויצרה סוג חדש של הדברות. המשתתפים בקבוצה ראו והבינו כיצד חומות הפחד והחשש יצרו במשך השנים הסתגרות והתנכרות ועתה משנפלו החומות אפשר היה ליהנות ולחוות מפגש אנושי חם.

שנים עברו, הסרט כבר שודר, פרצה אינתיפאדה שנייה והרבה מהאמון בין ערבים ליהודים נשבר כמעט ללא תקנה. הקבוצה של אלה כבר לא נפגשת כבעבר, אף שחלק מהחברים בה עדיין נפגשים על בסיס אישי. ויחד עם כל זאת אני מרגיש שהקבוצה המיוחדת שהקימה אלה, אשר ניסתה להביא קרן אור לחשכה המאיימת עלינו מכל עבר היא סימן ומופת לאפשרות שאוטופיות הן ברות מימוש.

לצפייה בקטע מהסרט אוטופיה גלילית

http://www.youtube.com/watch?v=Xh9dEU5OpnE