אביבה ברושי - כתיבת פרוזה

דר' לספרות, מרצה לתרבות משווה, סופרת ומשוררת, פרסמה 5 ספרים, מתרגמת מאנגלית וספרדית, מנחת סדנאות לכתיבה יוצרת.

כל הבלוגים كل المدونات

"רגע של חסד": פרק שישי 2.2.10

מדי כמה דקות היא מעיפה מבט בשעון. בבואה, היא גוזרת על עצמה לשחק שעתיים בדיוק. מארבע עד שש. נשים אחרות מנצלות שעות אלה למנוחת צהריים, לישיבה בבית-קפה. והיא, זו המנוחה שלה, זו הנאתה. באמת הייתה רוצה להישאר עד שבע, אבל עליה להספיק לשוב הביתה לפני שבעלה חוזר, להכין את האמבט לתינוק, את הסלט לארוחת הערב. שעתיים בדיוק, אם תרוויח או תפסיד; שעתיים זה לא נורא, איש לא ייפגע, כלום לא קרה. פסק זמן שלה, לעצמה. זמן קצוב ומתועד - שעתיים, לא לעד.

קצת לפני שש תתחיל להיחפז. ככל שיתקרב המועד תגביר את קצב ההימורים, תניח את אסימוניה במהירות, בלי לחשוב. היא מתקשה להתרכז, עוד מעט עליה לעזוב ורווחים אין. או שיש רווחים. או שאין הרווחים מספיקים. וכי למה יספיקו? לעולם אין הם מספיקים. וכבר עשרה לשש, שש, שש ועשרה. אחרי הסיבוב הזה היא מסיימת, כך החליטה, גם הסיבוב הזה לא עלה יפה, לא חשוב, היא החליטה ותקיים, גם זה לא, אולי רק עוד דקות אחדות, בשום פנים לא, רק סיבוב אחד, אחרון, גם לא הפעם, עדיין לא.

ובעצם, למה עליה לחזור בשש דווקא? מי קבע. זה כל-כך מלאכותי. היום, למשל, איחרה להגיע לכאן, באה בארבע ועשרים, עד שש ועשרים שש וחצי תוכל להישאר. הלא היא כבר כאן, מאמץ רב נדרש ממנה כדי להגיע, שבוע שלם עד שתוכל לצאת שוב. בכלל, אף אחד אינו זקוק לה. כלומר, לא כרגע. עד שבע היא יכולה להישאר בשקט, לא ירגישו בחסרונה. קובי ודאי כבר שב הביתה, תפס את מקומו הקבוע, בכורסה שמול הטלוויזיה, ניקה את המקטרת והדליק אותה, עם עיתונו בידו הוא מתנמנם. בנצ'יק בלול, רוביק לרגליו משחק, אל עצמו הוא מפטפט, מפעם לפעם יגניב "נכון אבא?" עליז, ויקשיב להמהום העולה מן הכורסה. ארוחת הערב, היא נזכרת. המנה העיקרית מוכנה, חשבה להוסיף סלט, להכין קינוח; לא משנה, בדרך חזרה תעבור ליד הקיוסק, עוגה תקנה, וגם גלידה. רוביק ישמח. אבל קובי? האם בכלל יטרח לפתוח את המקרר, לחמם את התבשיל שהכינה. לכל היותר יתקין חביתה משתי ביצים, זה מה שהוא יודע, ימרח פרוסות של לחם, גם מלפפונים יקלוף.

פעם אחר פעם היא מעיפה מבט בשעון אך את השעה איננה רואה. והאמבטיה לתינוק, היא חושבת פתאום, אך אין בכך כלום. אין זה משנה כלל. מאוחר מדי. רחוק מדי. מעבר לקיר. מכאן איננה יכולה לראות את תינוקה, משכשך במים בידיו הקטנות, עטור תלתלי סבון, עטוף מגבת גדולה, חמים, ריחני. מכאן אין היא מסוגלת לחוש בריחו המופלא, לשמוע את גרגוריו, את בכיו. מכאן איננה יכולה לעזוב בשביל ללכת אליו.
בשעה שבע ורבע, במאמץ גדול, היא זוכה. ושוב. ועוד זכייה. את רואה, היא מוכיחה את עצמה, זועמת משום מה, היית צריכה להישאר. הנה לך. חייבת היית. הצלחה רודפת הצלחה, האסימונים מקרקשים בתיקה, מה חמודים הם. את האמבטיה תעשה כבר מחר. עוד לא כל כך מאוחר, שמונה פחות רבע, בנצ'יק עוד יהיה ער בבואה, הנה היא יוצאת, כבר יוצאת, רק עוד זכייה אחת ודי. אצבעותיה מלטפות את האסימונים החלקלקים, ליטוף אוהב, אוזניה קשובות לצלצולם, מה טוב ומה נעים.

כל זאת רואה אנכי ממרום כיסאי. רואה ומחריש. שמא אומר כי די לה, הגלגל שסב לצדה עומד להתהפך, ואם טרם התהפך הן יתהפך מחר, די לך, גברת גולן הקטנה, לכי לך לאישך ולביתך, את בסדר עכשיו, לכי, בטרם יהיה מאוחר.
לעולם איני אומר זאת. ואם תאמרו איני יכול, יכול אני. אסור לי? מי יאסור עלי. במקום הזה אני הוא הקובע היתרים ואיסורים. ואם איני אומר, טעמי ונימוקי עמי.
מתי יצאה ולא השגחתי. אני פוקח אפוא את עיני לראות את המתרחש מחוץ לכותלי האולם הזה. הנה היא, עוד לא הרחיקה לכת, משתרכת בכבדות לרוחב הכיכר, חוצה את החורשה, מהדקת את תיקה הלבן הגדול לצד גופה. מובסת. מדוע מובסת, הלא זכתה. זכתה? חה, חה.
במחי אצבע מסיר אני קיר מקירות ביתה, מזווית עיני אני רואה: יעקב וראובן יושבים זה לצד זה, על השולחן לפניהם שאריות ארוחת הערב המאולתרת, ביצה ומלפפון ולבן, והם משוחחים. יותר נכון, ראובן ערני ועליז משוחח ויעקב מתאמץ להקשיב, מבטו כבד וכבוי. לצדם בנימין הקט על כסאו הגבוה, רדום למחצה, פיו כהה ומעוגל כפיו של ליצן, כולו שוקולד מריחה.

והנה גם גברת גולן מגיעה. זה עתה סיימה להעפיל בגבעה, המפרידה בינה לבין ביתה. "רוצה לאכול?" שואל קובי, וכוחה אינו עומד לה אלא להניע בראשה לשלילה. עייפות גדולה משתלטת על תנועותיה. אבל היא חייבת להשכיב את הילד, עיניו הרי נעצמות, ועוד עליה לפנות מן השולחן, להדיח את הכלים המגובבים. "הכנתי חביתה," הוא אומר, ועליה להיאבק בכעס הגואה בה לשמע ההתנצלות שבקולו. מדוע אינו שואל, היכן הייתה? מדוע אינו נוזף בה, על שלא מצא את ארוחתו מוכנה וחמה? ולמה לא יכול היה להשכיב בעצמו את הילד? מה היה קורה אם היה מכין לו פעם אחת את האמבטיה, איך אינו רואה כמה התינוק מלוכלך?

היא נושכת את שפתיה, יודעת שהיא בלתי הגיונית, בלתי צודקת. היא מבקשת לומר מילה של רוך, של התנצלות אולי, אבל המתח שב וגואה בלבה, חותם את שפתותיה.
היא מנסה להתעשת. למצוא אחיזה בעולם השפוי והמואר הזה, ביתה שלה. כאן אוכלים חביתה וסלט, בודקים מה למדו היום בבית-הספר, קוראים סיפור, ושולחים את הילדים לרחוץ ידיים, לצחצח שיניים לפני השינה. כאן לוגמים תה חם ומציצים בעיתון והעיניים נעצמות מעייפות, עייפות בריאה של עמל היום, ללא הדחיסות ואובך העשן, ללא השדים המרקדים בסתר נפשה [כאן אני מגחך], אך גם בלא התקוות המרקיעות שחקים.

אני משיב את הקיר אל מכונו ופוסע חרש, על קצות אצבעותי, חזרה אל מקומי. היא כבר עמדה על קיומי, אך עדיין אין לה מושג מה רב כוחי עליה. אם יוסיפו שני עולמותיה להתרחק זה מזה, אם יעמידו בפניה את הבחירה, התדע, אולי כבר לא תדע במה לבחור. את עתידה אני חוזה: מפעם לפעם יהיה קשה יותר לעלות בגבעה הקטנה שבין החורשה לשיכון, לטפס במדרגות, לשבת אל שולחן האוכל.
מתון מתון אני חוזר ותופס את מקומי על הכיסא הרם, החולש על האולם. איש לא הבחין בהיעדרי, אם אמנם נעדרתי. כאן לא נשתנה דבר. אותן פנים מיוזעות, אותן עיניים עורגות. צלצול האסימונים, נקישת כדור השן הלבן וקריאת ה'גול' - - - המבשרת על תחילתו של משחק חדש.

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם