"רגע של חסד", פרק 5

פרק 5א.

הסופר הצעיר כותב בשקידה, נשען בגבו אל הקיר. נטפי זיעה נוצצים על מצחו, על המקטורן השכור (זה שמשאילים בכניסה למי שאין ידו משגת, או שלא ידע כי חובה לבוא במקטורן), בעיפרון בלתי מחודד הוא משרבט מצדו השני של כרטיס ההימורים את אשר רואות עיניו: מבקרים קבועים ואורחים נוטים ללון, צולחים וכושלים ובעלי חזון,עולי-ימים וקשישים; כולם היו לאובות וידעונים, לקוסמים ומלחשים;כולם שולחים ידם לקערת המזל, מבקשים את חלקם בגלגל האשליות,מנסים לעצור את כדור השן במעופו, את כספם ימירו באבק חלומות... הוא שב וקורא את אשר כתב, וטובים הדברים בעיניו. כוחו בעיצוב מילים, בחיצוב דימויים, והנה גם נושא הזדמן לו - הנושא המרתק הזה אשר גילה בדרך מקרה! מרוחק במקצת הוא עומד, נזהר שלא להתערב בשאונו של אולם, ובוחן את אשר לפניו.

הסופר הצעיר עוד לא כתב הרבה. בעצם, עוד לא כתב כלל. פרט לכמה סקירות במדורים הספרותיים, וכמה התחלות של סיפורים, ורומן אחד גמור למחצה שמתגלגל כבר שנים אחדות במגירה, וכמה רעיונות... ברעיונות הוא אלוף. פעם תיאר לפני ידיד במאי רעיון למחזה, והלה ממש התלהב. הלא אתה מחזאי מלידה, אמר לו. כל מה שאתה צריך זה להושיב את עצמך ליד השולחן, עם כמות מספקת של גיליונות נייר ועפרונות מחודדים. הוא בוחן את עפרונו קטום הראש, ומחייך לעצמו. רוב עמיתיו כבר עברו לכתוב במחשב, ואילו הוא עודנו מעדיף את מגע היד, את החריקה הקלה של העיפרון על גבי הנייר. כיצד יפקיד את רעיונותיו, את ילדי רוחו, בידיה של מכונה? האם הוא אחרון הרומנטיקנים, כפי שהיה רוצה לראות עצמו, או סתם בטלן, כפי שסבורה אחותו?

אולי באמת יכתוב מחזה, הרי לפניו בימת האירועים. הדמויות, הנפשות הפועלות, מוצגות כאן לפניו כמות שהן, מתערטלות בפניו. משוקעות בכל מאודן בפן אחד בלבד של קיומן, כמו הפקירו את כל האחרים, פתחו נתיבי גישה שכרגיל הם נסתרים מעין רואה. מסונוורות, מהופנטות, הפכו להיות שלו. הוא יעצב אותן כרצונו, יכייר אותן בחומר, יפיח בהן חיים. הכתיבה היא בעיניו כחומר הרך, ובני האדם, כמו אין חיים להם משלהם, כמו ממתינים לו שיבוא לעצבם.

הסופר הצעיר מתבונן, אינו שבע מלהביט. אנשים. מכל המינים. על האנשים יש להמר. הוא מנסה לסווג אותם, למיינם. ישנם אלה המגיעים בסערה, המניחים את כספם בלהיטות, בחופזה, בלי להשתהות, כנשמעים לאיזה צו פנימי, לאיזו השראה סמויה, ובוטחים בכוחה. ויש השוהים, מהססים, ממששים כל מטבע בטרם ייפרדו מעליה. יש הצובאים על השולחן, ממרפקים לעצמם מקום, נאבקים על זכותם לעמוד קרוב יותר, לשמוע טוב יותר, לקבל ראשונים את פרוטות הרווח; והאחרים, מניחים את אשר הניחו ומתרחקים בחופזה, כאילו לא להם הדבר נוגע, להם אין כל עניין במתרחש, הם מצויים הרחק מכאן, בצדו השני של האולם, מהם המסבים לאחד משולחנות השיש עם כוס משקה בידם, אבל תמיד יהיו במקום, איך לא, בהישמע הקול המכריז, נכונים ומזומנים לגבות את הרווח או לוודא, אם אכן הפסידו שוב.

וישנם הרושמים, המסתובבים כשבידם חבילות עבות של כרטיסי הימורים, משורבטים בצבעים שונים, קווים, טבלאות, שפת סתרים. זר לא יבין זאת. בינם לבין עצמם הם מחליפים נתונים. מה רשום אצלך? אילו מספרים עלו היום? אתמול? בשבוע הבא? אילו סודות נגלו לפניך? באמונה שלמה הם מנסים לחדור זה לצפונותיו של זה, אל רזי הבריאה, אמונת תמימים שכישלונות חוזרים לא יכלו לה. לא יוכלו לה. כמו בספרי הקודש הם מתעמקים בדפים הכתובים בצפיפות, מספרים על מספרים; כמו בתפילה.

או הללו, שסרים הצידה עם אסימוניהם האחרונים. כבר גמרו אומר לפרוש, להציל את המעט שנותר, אך משתהים עוד רגע. רק לשמוע, להתבונן עוד מעט מן הצד. עוד לא למדו שאין דבר כזה, לעמוד מן הצד. בעוד רגע הם חוזרים. חבילת השטרות נשלפת מחדש, אם יש עוד מה לשלוף.

מבט האשמה בעיניהם של המפסידים. הוא רואה אותם בבואם ורואה כשהם נפלטים החוצה, עיניהם כבויות; נצמדים אל הקיר, נבלעים בו. מי לא ייסוב על עקבותיו בראותו זאת. איש לא ייסוב על עקבותיו. ודאי לא אלה המבקשים להיכנס; הנכנסים, לעולם אחרים הם.

פרק 5ב.

הסופר הצעיר מוסיף ומתבונן, תר אחרי דמויות לסיפוריו. איזה רעיון טוב היה זה, לבוא לכאן; כמה טיפוסים מסתובבים כאן, גלריה שלמה של טיפוסים. את שמותיהם אין הוא יודע, על כן ייתן להם כינויים. לכאורה, אותם אנשים כמו בחוץ, אבל מגזע אחר. האומנם קיימים הם בעולם שמעבר לכותלי הבית הזה? הנה כבר יש לו שם לספרו: בני אדם ככינויים.

אישה גבוהה מימינו צדה את מבטו, היא לבושה חליפה טובה, כובע אופנתי לשערה, אבל פניה מתוחים, שפתיה משורבבות קדימה כמו מקור, זה השם אשר יתן לה, "פני ציפור". והוא פותח את פנקסו, את עפרונו הוא מניף כשרביט, וכותב: פני ציפור נושאת עמה תיק ענק, יותר סל מתיק, כמו לאצור בתוכו את כל הזהב שהיא מבקשת לצבור. צמידי זהב מצטלצלים לה על פרקי ידיה, רביד זהב לצווארה, ענקי פנינה קטנים בחורי אוזניה. גם כובעה מחוזק במכבנת פנינים. לעולם אין היא מחייכת. פני הציפור המחודדים מתוחים, דואגים. את מקורה היא לוטשת לפנים.

בעלת אמצעים, הוא משרבט בפנקסו, לבוש יקר, תופרת וספר. עוזרת ליום שלם, שפע זמן פנוי. בלי ילדים. זה שעות שאינה משה ממקומה אצל השולחן. אין היא פונה בדברים לאיש. הנה היא מניחה אסימון על הלבד הירוק. פוטרת אותו מלפניה בהחלטה נחושה, באומץ, והתכשיטים על פרק ידה מקרקשים. התכשיטים האלה, האומנם זהב, הוא תוהה, האם זכתה או הפסידה, לא שם לב. פניה אינן נחות מדאגתן, כאילו היינו הך. עיני הציפור שלה לטושות, כמו ראו משהו שנעלם מאתנו.

אישה נוספת מושכת את תשומת לבו. זו לבושה ברישול-מה, שמלה בהירה עם פרחים גדולים, ופרט לזוג עגילים דמויי פרח אין עליה תכשיטים. על פרק זרועה שעון גדול, נראה כעשוי מפלסטיק, עם מחוגים צבעוניים; שעון ילדים. מדי כמה רגעים היא מביטה בו, כמו השפן מעליסה בארץ הפלאות. עוד רגע תפתח ותאמר, 'אני מאחר, אני מאחר'. "בעלת השעון", כך יכנה אותה. אין היא אלא פרודה בשטפו של הזמן, במהלכו שאינו נעצר לעולם, אך היא וצלצול הגונג החרישי, הקוצב את הרגעים ומעניק להם חוק ומשמעות. בעלת השעון, ותו לא. מעניין לאן היא ממהרת, מישהו מחכה לה: בעל? ילדים? אבל אם בעל לה וילדים, מה יש לה לחפש כאן.

כמה אתה צודק, ידידי. מה יש לה לחפש כאן. הוא נושא את מבטו בשאלה, ופוגש במבטי. סוף סוף הוא מבחין גם בי. הטיפוס ההוא, הוא חושב. הטיפוס ההוא, הלבוש שחורים, יושב לו על כסא רם במרכז הבימה. כיצד יכנה אותו? חיוור, פנים מוארכות, חליפה כהה הדוקה, עניבת פרפר. שריר בפניו לא נע. עיניו, כמדומה, חסרות הבעה, אבל חודרות, רואות הכול.
הוא מביט בי ומה הוא רואה. רוצה היה לדעת מה מסתתר מתחת לכתונת המעומלנת בקפידה, מאחורי החליפה המחויטת, מתחת לפני המומיה... כינוי הוא מחפש עבורי, האיש בעל אלף הכינויים. האיש השחור נראה לו מתאים. או אולי האיש החושב. חושב את עצמו. רק שתי אצבעות גבוה מעל כולם, ונדמה לו שהוא חולש על האולם. על העולם. ואז הוא מחליט: הוא יכנה אותו "האיש האחר".

מבטי עינינו מצטלבים. הוא מביט בי בסקרנות, בשמץ יראה, ואנוכי בו בתהייה. אני רואה אותו כותב, הוא מעניין אותי, אך בל נגזים. גם אני עצמי חוטא לפעמים בכתיבה, חורז חרוזים. סבור הנו שהוא מתבונן באחרים, ובעצם אינו מביט אלא אל תוכו הוא - לטוב או לרע. מה יראה שם, זאת עוד נדע.

פורסם גם בקפה דה מרקר:
http://cafe.themarker.com/index.php?t=7&ownerid=221534