אבישג השונמית 25.1.10

אבישג השונמית:

"והמלך דוד זקן ובא בימים ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו ויאמרו לו עבדיו: יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המך ותהי לו סוכנת ושכבה בחיקך וחם לו לאדוני המלך": "ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל, וימצאו את אבישג השונמית ויביאו אותה אל המלך . והנערה יפה עד מאד ותהי למלך סוכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה".(מלכים א' א-ה).

אבישג:

אבישג התנמנמה עם תנודות הגמל. גופה עולה ויורד חליפות, עיניה עצומות. היא לא קולטת היכן היא ומדוע. חמימות פשטה באבריה, הצעיף שאמה עטפה אותה בו נטע בה תחושת נעימות.
לפתע נעורה באחת וזכרה: אמש עם שובה מהמרעה, קבלה אותה אמה שלא כמנהגה בצהלות ובחיבוק חם. כששאלה מה יום מיומיים ענתה אמה : ילדתי היפה, נבחרת מכל בנות ישראל לשרת את מלכנו דוד. תגורי בבית המלכות , יהיה לך כל אשר תשאל נפשך ואנו נהיה ממכובדי הכפר.
אבישג הביטה באמה בתמיהה. "מה כל הסיפור הזה... עתה חזרתי מהמרעה רעבה וצמאה. אכניס את הצאן לדיר, אלך להתרחץ וכשאשב לאכול כמנהגנו, תספרי לי את כל הסיפור שמרגש אותך כל-כך".
אמה לא הניחה לה, הגבירה את חיבוקה ואמרה: אבישג- הפעם אין זה סתם סיפור. יש בביתנו שליחים מטעם המלך והם יושבים עם אביך. את הילדה היפה ביותר בארץ ונבחרת לשרת את המלך. תגורי בירושלים בבית המלך, בחדריו. "ואם לא ארצה, תכריחו אותי"? את לא יכולה לשנות דבר. זה גורלך וזה ייעודך לחמם את יצועי המלך, לטפל בו ולדאוג לבריאותו, כי זקן הוא מאד. אחייך יבקרוך ואולי יסתפחו לבית המלוכה כשומרים או משרתים.
מאותו רגע סב גלגל חייה של אבישג לכיוון שאינה מבינה ואינה שותפה. לבה קפא, עולמה חרב. עלמה צעירה היא- בת איכרים. נסיונה והכרותה את החיים כה צר ומצומצם. היא הכירה את ביתה ומשפחתה, את הכפר- חבריה ומכריה את העדר על שדות המרעה. עד כאן היה הכל ברור ועתה מה יהיה עליה?..מחשבותיה לא חדלו להציק לה. זכרה כל פרט מאמש. היא ראתה את שליחי המלך יושבים עם אביה, הם חייכו אליה מרחוק אך לא דברו עמה. הם ראו נערה יפה טובת מראה צייתנית וטובת מזג, וידעו שמלאכתם נכונה.
הכל התגלגל במהירות, בלילה חלמה חלומות בלהה- דמויות מוזרות נאבקו בה, ראשי איילים עטורי קרניים מאיימים עליה, וקריאות זעקה המלך.. המלך... היא נעורה שטופת זיעה ולא נרדמה עוד. עם בוקר ארזה אמה מעט בגדים ומזון, עטפה אותה בצעיף, חבקה ונשקה לה ושתיהן בכו זו על כתפי זו. גם האם וגם הבת ידעו שזו פרידה אולי לתמיד.העלוה על הגמל ויצאו לדרך.
ועתה היא מתנדנדת אנה ואנה על גב הגמל, מנומנמת בדרכה לגורל עלום כמצוות אביה ואמה. חייה נלקחו ממנה והיא בדרכה לחיים אחרים, שונים. רעים... טובים... מי יידע- והאימה לפתה את לבה.
(המשך יבוא!)

הכותבת: אורה פיק
בשנת 1990 ראה אור ספרה "בדידות"
הסיפור נכתב במסגרת תרגיל בסדנה