על מסע הזוי ובירוקטיה הודית 22.1.10

17.11.07
אהלן, עוד הגיגים יוצא לדרך.
נפרדנו בהגיגים הקודם, לקראת הנסיעה שלנו למקורות הגנגה, נסענו כ-7 שעות, בדרך ירדנו לעיר הגדולה אוטרקשי, כדי להשיג אישור שמטיילים אחרים אמרו לנו שנחוץ. כשבועיים לפני כן התברברה לה קבוצת תיירים מרוסיה, ושניים נהרגו במפולת שלג. הלכנו למשרד המחוז, אין חשמל, פקידים וזבובים חגים לעייפה סביב, וריח השתן מהשירותים, שהם בעצם תעלה פתוחה, מבשם את האוויר. הגענו ב-13:30, שלחו אותנו לחכות בחדר אחד. אחרי חצי שעה, שלחו אותנו לחדר אחר לפגוש את מיסטר בנדרי, שיחזור עוד מעט מהאוכל.

ב-15:00 אותה תשובה, כבר חוזר. בכל פעם איזה הודי טוב מנסה לעזור באנגלית, לעיתים עוזר ולעיתים מזיק, כמו אחד מעורכי הדין שאמר שצריך תמונה, וצבי הבחור הצעיר שהצטרף אלינו רץ לעיר להצטלם. לריק.

אין חשמל, והסתבר שגם אין צורך. בשעה 16:30 בערך חלה תזוזה, אדון בנדרי אמנם לא הגיע, למרות שמדי פעם דיווחו לנו שהוא בדרך, אך פקיד אחר שהגיע נתן אישור לזוטר ממנו לבקש מאיתנו לרשום בקשה. לקחנו נייר לבן ורשמנו. הלבלר העביר לפקיד שהעביר לבוס, שהחזיר לו עם אישור לכתוב לנו להמשיך את התהליך. הלכנו לאחראי על היערות והטבע שאמר שאין אישור, אבל חתם ושלח אותנו בחזרה. משם, שלחו אותנו אל המשטרה, ופקיד אחד מתוך השבעה שהיו שם [היו רק 5 מקומות ישיבה - שניים כל הזמן עומדים] ישב לכתוב, בכתב יד, תשובה ארוכה, עם נייר קופי. תוך כדי הכתיבה, פקיד אחר, גבוה ממנו, צלצל למשרד הקודם בו היינו ונזף בהם על אי ביצוע הנוהל ועל כך שהוא צריך היה לתקן את הבקשה. לאחר דין ודברים וכתיבה תמה וארוכה, שאלתי אם יש אישור, ואמר לי שיש. [כל זה במידה שהבנו האחד את השני].
חתמנו על הניירות, ובחזרה למשרד הראשון. הפקיד הבכיר, שאמור היה לתת את האישור, אמר לנו כי כל האחרים לא אישרו, ולכן הוא לא יאשר לנו את הכניסה לשמורה והטיול למקורות.

אכלנו משהו והלכנו לישון במלון מלוכלך, כי מחר ממשיכים לנסוע. החלטנו להגיע למקום ולראות מה יהיה, הרי אנחנו בהודו, והבירוקרטיה לא צריכה להפריע לנו לטייל ואנחנו לא נפריע להם במילוי תפקידיהם. נסענו לגנגוטרי, העיירה שלפני הטרק. בדרך עצרנו במעיינות חמים שהיו כיף אדיר, המתנו שלוש שעות על הכביש לג'יפ שלקח אותנו הלאה. הדרך ביומיים האלה יפהפיה, ירוק, מים מכל עבר, הרים ומצוקים. משמאל מצוקים ומימין תהום שבקצה נהר, הרי ההימלאיה.
גנגוטרי זה עתה נסגרת. אלה ימי העלייה לרגל האחרונים לעונה, וכמעט הכל סגור. מצאנו מקום. למחרת צעדנו אל הכניסה לשמורה. יש שלט "לזרים אין כניסה". נכנסנו. השומר הזכיר לנו על האישור, לא נזכרנו, רק אמרנו לו שבאנו מרחוק ומצפים שלא יאכזב, כך היה. לקח את ה-100 רופיות שלו כבקשיש בשם אישור להכנסת מצלמה, שאין צורך בו כלל, והדרך פתוחה לפנינו. יש עתיד.

התחלנו את הטרק, הקור הלך וגבר, לאה ואני החלטנו לחזור במחצית הדרך, צבי המשיך. בחצי השעה האחרונה להליכתנו בחזרה ירד שלג כבד, והקור היה כבד מנשוא. נכנסנו על בגדינו החמים אל מתחת השמיכות כדי להפשיר. חיכינו לצבי יום נוסף, כשכל העיירה עוסקת בפינוי ובנסיעה בחזרה. גם שירות האוטובוסים הופסק, ונותרנו לחסדי ג'יפים והמזל. כשצבי הגיע, לאחר שלא הלך לקרחון עצמו מחשש מפולות שלג, עלינו על ג'יפ מזדמן ואחרי 5 שעות שבנו לאוטרקשי. עוד לילה הזוי שם ובג'יפ של בוקר לרישיקש, הגענו בצהריים.
בסיפור הזה יש טעם של הבירוקרטיה ההודית והשפעתה על חיי היום יום כאן, על מצב של אי ודאות - איך מתפנים בגנגוטרי. הרי בסופו של יום, עם האנשים הכי נחמדים - גם ההודי ידאג קודם כל לעצמו. על קור קיצוני בלי התראה וללא חימום, כי אין, ועל התמודדות בתנאי אי ודאות, ויכול יכולנו לה.

במידת מה, האירוע הזה מחזיר אותנו לחלק ממטרות התנועה המזרחית הזו. לא הכל מובן מאליו וידוע, אפשר לחיות באי ודאות ולבחור את דרך ההתמודדות.
אנחנו עדיין ברישיקש, קשה לעזוב כאן כי די נוח, מעין שמורת טבע מהודו האינטנסיבית. השבוע נתחיל לימודי יוגה ועוד. נהנים מאוד מההיצע הקולינרי של הודו - בין השלשולים, לאה יותר ואני פחות. פוגשים הרבה מאוד ישראלים וכך גם מחליפים ספרים וקוראים המון, מכיוון שלא באנו לקרוע את הודו אלא את החופש בחיים, הקצב הזה עושה את העבודה.

יש תצורות טיול שונות כאן. יש מטיילים לבד, יש בזוגות, יש קבוצות בנות [בנים לבד או בזוג לעולם לא בקבוצה] יש אמביתה [אם ובתה], ופגשנו גם אב ובתו, חברי כפר מכבי. יש מקומות שלא מקבלים ישראלים בקבוצות, כנראה ניזוקו, ויש המקבלים מבוגרים יותר. יש מסעדות או גסטהאוזים בהם רק מטיילים זרים נמצאים, בדרך כלל אלה המוזכרים בלונלי פלנט, ובתי הארחה אחרים, למקומיים. גם היום בעונת העלייה לרגל ברישיקש, לא מתערבבים אלה באלה. במידת מה, התמונה הזו מייצגת את דרך התייר וההודים. הם ממשיכים את חייהם כאילו אנחנו לא כאן, לא עושים פוזות ולא מתאמצים. ההודים גאים בהודו ואוהבים אותה ומאמינים "בצדקת הדרך". לנו התיירים זה עוזר מאוד. אפשר להיות בפנים ובחוץ, אפשר לטייל ב.. ולהרגיש בלי ואפשר להיטמע. הכל זמין באותה מידה, ואולי זה סוד כוחה.

בימי שישי בערב יש הרגשת החמצה. קבלת שבת אין, לא בטקס ולא בארוחה, לעיתים לאה ואני שרים שירי שבת, אבל "זה לא אותו דבר". אתמול, למשל, היינו בהרידוור, העיר הסמוכה והקדושה מאוד, והשתתפנו בטקס הערב לכבוד הגנגה. כך קיבלנו את השבת, ומכיוון שמיהרנו לחזור - אפילו ארוחת ערב ראויה לא אכלנו. אין ספק, שלסביבה ולמקום תפקיד בזהות תרבותית ובקיומה. קשה להיות יהודי בין מיליוני הודים.

שיהיה כל טוב
לאה ודובי