"רגע של חסד"- פרק רביעי 10.1.10

4.
הנה היא, גברת גולן. שוב היא לובשת את שמלתה הבהירה, שמלת הפרחים שלה, את עגיליה הגדולים היא עונדת; שוב היא לפני המראה מתגודדת; כורכת את שערה ושבה ומתירה, פזורת דעת. הנה היא נועלת את סנדליה הלבנים החדשים, בעלי העקבים הגבוהים - צרים הם מעט לרגליה, לוחצים - בלי לחשוב הרבה היא מנערת אותם מעליה וחוזרת אל נעלי הבד הישנות. טוב הדבר. חשוב שיהיה לה נוח, בבואה אלינו.

גברת גולן אישה נעימה, אבל מה, שמנמנה. זה לא כבר הרתה, ילדה, הנפיחות ברגליה עוד לא עברה לגמרי. ידיה חיוורות, ונמשים חיוורים עוד יותר מכסים אותן. נמשים דומים לאלה כיסו גם את פניה, לפני שהסירה אותם במשחות הבהרה למיניהן. גם את שמה הבהירה, עברתה. גולדמן היה שמה לפנים.
מדוע דווקא גברת גולן? באמת אינני יודע. משיכה מיוחדת חש אני כלפיה. פשוטה היא למראה, אני מודה, גם צעירה איננה. משחקה איננו מצטיין - עוד טרם החלה וכבר היא טועה, מתבלבלת - יותר טעויות מהברקות. אבל משהו בה, איך אוכל לדעת, מושך את לבי. אולי האפשרות, אולי ההחמצה. משהו.
בדרכה שלה גם היא מבחינה בי. איננה יודעת מי אני, כמובן. לפני המראה היא עומדת, שמלה אחר שמלה מודדת, עגילים עונדת. את שערה היא מתירה ושוב קושרת, את עיניו של מי היא משחרת? לנגד עיני היא משתנה, הופכת לאישה אחרת. תתפלאו לשמוע, כמעט מוצא אני אותה למצודדת. אולי התמימות הזאת, שהצליחה לשמר; או אין האונים שהיא מקרינה, אינה מבינה את המתרחש עמה. או שמא התקווה שבה היא נאחזת מושכת אותי, התקווה שעוד תוסיף ותיאחז בה עד כלות. דבר-מה נכמר בקרבי. אני, שאיני יודע רחמים.

לפעמים אני מתפתה לשים דברי בפיה, שהרי רגיל אני למשוך בחוטים. אמנם, תודו, רב ניסיוני מניסיונה. מה היא כבר יודעת. בקושי מוצאת את ידיה ורגליה באולם המשחקים, שאליו נקלעה כמעט במקרה. כמעט אפשר היה לומר, טולטלה ביד הגורל, אם בגורל מאמינים. אני עצמי איני מאמין בגורל. חוזר אני ואומר: אינני אחראי על המשחק. שטות היא לחשוב כי בכוחי להתערב, או להשפיע. לפעמים, אמנם, מסוגל אני לצוד מבט עין, להושיט יד... ולפעמים, איני מכחיש זאת, מכשיל אני את רגליהן של אי-אלו בריות. לרוב אינם מספיקים להבין מה קרה להם, שהרי אין הם מבחינים כלל בקיומי.

כך או אחרת, ענייני מתמקד בגברת גולן. וכה מעורב אני בסיפורה, עד שאני הופך להיות שזור בזיכרונותיה, ואולי אין זיכרונותיה אלא בבואה לקיומי. יכול להיות, כמובן, שההפך הוא הנכון.

מיום שלישי שעבר - בדיוק שבוע עבר. וכך, מדי יום שלישי, לשעה אחת. למי אכפת. אם תגנוב לעצמה שעה של הפוגה - איש לא ירגיש. איש לא ייפגע. אחרות הולכות אל הספר, אל התופרת. גברת גולן לשולחנו של הקרופיה ממהרת. חברותיה קונות תכשיטים, משוטטות בקניונים. היא ניגשת אל השולחן; קונה אסימונים.
פעם בשבוע הולכת ציפורה גולן אל הקזינו המאולתר, שהקמנו בפאתי עירה. לבדה היא הולכת. בחופן מטבעות היא קונה לה אסימוני תקווה מצלצלים. לשעה קלה הכול אפשרי בעולמה. לשעה קלה היא הופכת להיות מלכה. וכי מדוע אין היא רשאית לראות עצמה מלכה, פעם בשבוע? שנה תמימה שהתה במונקו ולא ידעה דבר. כל אותה שנה היתה נסיכה יפהפייה זו נמה לרגליה, והיא, איזה בזבוז, אף את מציאותה לא שיערה.
מונקו. קטיפה וזהב ומקלעת של אורות. בכל אשר תפנה אורות של חג. מן ההוד וההדר של מונקו אנחנו עוד רחוקים, אבל אולם המשחקים שלנו אינו מבייש את שמו. היכל כבוד בנינו לה, לנסיכה; ללא בגדי מלכות כמוה כבת דלת העם. על מנת לעורר כבוד בלב הבריות זקוקה היא לכל אותם סממנים חיצוניים של פאר: שטיחים עבים רכים הסופגים את צעדי הבאים, נברשות בדולח המפיצות אור יקרות, ודלפק משקאות עשוי עץ מהגוני ממורט. בחדרי השירותים שיש שחור, הברזים מצופים זהב. בקפידה מרובה התקנו את המועדון שלנו, באותו בית מגורים אשר בפרבר עיר החוף הקטנה. כל הבא בשעריו אוחז בו הריתמוס, סוחף ורב עוצמה; הריתמוס שולט בשולחנות, באנשים, בתנועות המדויקות של הקרופיה, בזריזותן של מריה ונטשה העומדות אצל הגלגל, מחליפות זו את זו. המספרים מתנחשלים בגלים, באים ועולים, שבים ונסוגים וחוזר חלילה. הקצב הפנימי הזה, המדויק, מי שישכיל לאחוז באפס קצהו, סופו שיתגלו לו סודות העולם הזה.

ציפורה גולן עומדת מן הצד, מתבוננת. איזה יופי, היא חושבת. אולי כדאי לה להצטרף עכשיו, איך בדיוק עושים את זה? פורטים שטר, ממירים לאסימון, מניחים על מספר, וזהו? וכבר היא בפנים. היא משחקת, וכאילו מאז ומתמיד. הנה אחזה בשרביט המנצחים, והמספרים אמרו שירה לפניה. האסימון הראשון שלה מונח שם, יחד עם רבים אחרים, במרכז ה- 13, ורוד חיוור וירח זהב לו במרכזו. 35 אסימונים נשקלים למטרפסיה, בקול נקישה רך, בצליל ערב לאוזן. לעלות בתמר, לאחוז בסנסיניו. כך תמשיך, כך תזנק מגל אל גל.
האסימונים מתרבים בידה, ורודים, דביקים, מלחלחים את כף ידה. יש המניחים את אסימוניהם על השולחן לפניהם באלגנטיות, בנון-שלנטיות, אך היא קופצת אותם באגרופה. הצבע הוורוד דהה, עכור במקצת, לא נעים היה לה לבקש אחר. אין היא יודעת לעמוד על שלה. נפשה חומדת את התכול-הצלול, את הסגול-הבהיר, את הצהוב-הזוהר. והלוא גם הצבע קובע. כלומר, מי יודע, אולי גם הצבע קובע. חומרים חומרים הם מונחים שם, אדומים וזהובים ותרוגים, חום-אדמה וכחול-ים, אדום-אש ואפור-עשן. לוקח לה זמן להבין, כי הצבעים החדשים יוחדו למטבעות היקרות יותר, בנות החמש והעשר, ואילו היא משחקת בלירה אחת, איך זיהה אותה הקופאי, איך הדף לעברה את האסימונים השחוקים, דהויי הצבע.

בכל זאת זכתה. פעם ופעמיים ושלוש. שלוש פעמים רצופות, שלוש או ארבע הצלחות מופלאות, מלאות, מתוקות. תיקה מלא אסימונים מצלצלים, אין לה מושג כמה, עליה לשבת רגע, להתעשת, לא, עליה לצאת מכאן, לחזור הביתה. עכשיו הזמן להתרחק מהשולחן, בלי לספור, 200 לירות, אולי מאתיים וחמישים, עכשיו להחליף את האסימונים במזומנים, להתרחק, ללכת.
למה ללכת. רק עכשיו הגיעה. כל השבוע התכוננה ליום הזה, כל השנה חיכתה לו, כל חייה. מדוע ללכת עכשיו. עוד לא עברה שעה מאז יצאה מן הבית, צא וראה אילו מרחבים נפתחו לפניה, אילו אפשרויות. אפילו על קיומן לא ידעה. רוח של חירות גדולה אופפת אותה, לא עוד להמתין ולחשב, לא עוד להצטמצם. כל מה שהעין רואה. כל מה שבהישג יד. הנה הם מתאכסנים, היא ובעלה והילדים, במובחר שבמלונות. קובי בחליפה חדשה והיא בשמלה ההיא מחלון הראווה, אפילו למחירה לא העזה לשאול. בראש זקוף היא יושבת, כדי שהכול יוכלו לראות את ענק היהלומים החובק/חונק את צווארה...
ג ו ל - - - מגיע אליה הקול הקורא לקשב, צלצול האסימונים. אשד של אסימונים ניתך ומתפזר על גבי השולחן, תכולים וורודים וסגולים, וירח חיוור להם במרכזם. המשחק נמשך.