"רגע של חסד": פרק שלישי 4.1.10

3.
"ג ו ל" - - - קריאה מהדהדת, משתברת, נחבטת אל הכתלים ושבה מהם והלאה, אל קצווי האולם ומשם והלאה, דחוסה, עמומה, מסתורית, עד שמשק הגלים ליד החוף לוכד אותה, סוחף אותה עמו אל מרחבי הים. מי שרזי עולם אינם מעניינו לא יבחין בה כלל. וגם מי שאוזן שומעת לו, אולי אין היא בשבילו אלא רחש נוסף מרחשי היקום, כקול משב הרוח והמיית הגל; קולות בלומים רבים כל-כך ממלאים את חלל העולם, רבים מהם ללא פשר, מי יטרח להבחין בגול המתגלגל, באנחה עצורה, בגלגול מחילות, מתמזג בדכי הגלים. מעטים הם יודעי חן שיעצרו לשמע הקריאה, כלאות מוסכם, יטו ראשם ויאזינו: עתה נעצרת הרולטה. שם, בפנים, נחרצים עכשיו גורלות, שם נעתקת הנשימה, טיפות זיעה קרות מלחלחות את הגב, איש אינו נע. ה"גול" קורא לסדר ולקשב. אחריו תקום דממה מתוחה. אך שניות אחדות נמשכת ההפוגה, שניות ארוכות. לבסוף עולה-חוגג המספר: אחד הוא ויחיד. לשבט או לחסד.

סלחו נא אם נסחפתי. לא ביקשתי אלא לתאר לפניכם את אפס קצהו של העולם המיוחד הזה, שלא רבים באים בסודו.

ומי אתה? אתם שואלים. ואני מי אני, רק עושה דברו. אני עבדכם הנאמן. את שמי אתם מבקשים לדעת? ובכן, יש המכנים אותי "האיש השותק", לעולם איני משמיע הגה בשעת תפקידי; או "האיש השחור", בשל הזיג השחור, החליפה המחויטת ללא רבב שאני לובש, אבל לשם הקיצור והנוחות אתם יכולים לקרוא לי "הממונה".

על גבי דוכן מוגבה במקצת אני יושב, על כיסא מסתובב, ומשקיף על הנעשה באולם - ראייה חדה לי – כה חדה, עד שיש הרואים בי מישהו מעולם אחר. יש המתייראים מפני, אם כי רק לעתים רחוקות אני מפעיל את סמכותי. בדרך כלל זוכר כל איש את צעדיו, מכיר במגבלותיו, ואינו מנסה להשיג את גבול רעהו. ואם ינסה, די במבט עיני כדי להרתיעו.

אל נא תחשבו שיד לי וחלק במהלך הגורל. איני אלא פקיד פשוט, בורג קטן בעולם הזה, שבו התפקידים מדורגים ומחולקים על פי שיטה קפדנית. איש ותפקידו, וכולם נעים יחדיו ומתאמים את תנועותיהם בדייקנות של שעון. כישרוני שלי טמון ביכולת להתבונן, מיומנות שסיגלתי לעצמי לאחר אימון ממושך ומחקר קפדני. כל הבא בשערי האולם, אך אביט בו ואדע אם חדש הוא כאן או ותיק; אם כיסיו מלאים זהב, או שמא את פרוטותיו האחרונות הוא עומד לשים בפי המולך; אין יוצא ובא נעלם מעיני. רואה אני כל ניע, כל זיק המתלקח בעיניים, כל תנועת יד ששבים ומצניעים מיד. על רוחכם ועל הגיגיכם מפקח אני. את היסוסיכם אני רואה ואת שמחתכם המתלקחת, את אימת הכישלון המשתקת את תנועותיכם ואת התקווה, השבה ומתעוררת בלבכם בכל פעם מחדש, ובכל פעם מחדש היא שבה וכבה.

על פי רוב אתם מנסים להסתתר מפני. מבטי החודר אינו נוח לכם, חשים אתם בשמץ אי-נחת, אולי אפילו בושה. כביכול נתפסתם במשחקי ילדים. כביכול שטות עשיתם בבואכם לכאן, אתם אנשים רציניים אתם, אין זה אלא מקרה, מחר לא יראו אתכם, אתם רק תזכו מעט ותלכו לכם. על מבט עיני אינכם משיבים, אף משפט לא נחליף בינינו. גם ביניכם לבין עצמכם אינכם מרבים שיחה. שיח לכם עם הגלגל הסובב, עם הגלגל המדובב, ואת שיחתכם אתו למדתי לפענח. את סיפור חייכם יודע אני לספר: טווה אני אותו מעט מזעיר, מקור של מבט, מבדל לבוש, מצל ענן החולף על הפנים. ממילה הנזרקת לפעמים, כאילו בעל כורחה. יודע אני את אשר יודעים אתם על עצמם ואת אשר אינכם מסוגלים לשער, מה בונה אתכם ומה מחריבם, ויודע, הרבה לפניכם, מתי יהפכו ביקורי הארעי שלכם לביקורים של קבע. מי ימעד ומי ייפול ומי יקום פי שבע.

הוותיקים שבכם מתחילים לרחוש אלי אמון. מעט מעט אתם נקשרים אלי, כמו הקשר הנרקם בין אסיר לסוהרו. יש ואתם פונים אלי במבט, במילה. אחדים מכם עושים אותי לאיש סודם. אחרים מנסים להשביע אותי, כאילו חלק לי במה שעומד להתרחש, כאילו יכול אני להשפיע על כדור השן הלבן. בלי שתחשדו בכך, הופך אני למרכז עולמכם.

לפעמים, אכן, משטה אני בכם. אוהב אני להתערב ביניכם, רואה ואינו נראה, קיים אך בתודעתכם, בלתי נתפס, ועם זאת ממשי יותר מחלומותיכם הכוזבים, מתקוותיכם הרופפות, מחייכם המעורפלים. קיים אני באישוני עיניכם, בברק המתלקח במעמקי הכרתכם, מתלקח ודועך בטרם יגיד לבכם לפיכם. באנוכיות הצרופה אני קיים, שכאן, באולם הזה, היא מתפשטת מכל בגדי חמודותיה, עירומה וטהורה היא מנצנצת במבטי המשתקף בעיניכם.

ולמרות כל זאת, אחד משלכם אני. מסור לכם על פי דרכי, שהרי חיים אין לי מבלעדיכם. זוהי אפוא תכלית סיפורי, אם גם לא סיפורי הוא זה. סיפורי עוד יסופר יום אחד. רב לי להתבונן דומם; עכשיו אני רוצה לספר לכם על ציפורה גולן, אשת המהנדס, אמם של ראובן ובנימין.

פורסם גם בקפה דה מרקר-
http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1396394