חלומות לעת בוקר או לחלום על מני 3.1.10

גשם. אולי לא? טיפות נושרות משועממות, מונוטוניות. לא משתדלות בכלל. כמו הוקצב זמנן שתרדנה במשורה, אחת אחת, אך בלי שיהוי. הקצב כה אחיד, שאפשר לשמוע בברור כל טיפה נוחתת ומקישה בנחיתתה בעלה סדוק מיובש. ואחריה - אחרת. כל הדשא כוסה בעלי השלכת האחרונים של הלימון. הטיפות נותנות בהם קול לקרוא את קריאת המתים הנוכחים.

זו הזרוע שלה? שעונה ישרה כמו סרגל על מתארי אגנה. רחבה מדי הזרוע הזו, אולי היא עטופה בשרוול? ענקיות ומפחידות הן אצבעות כף ידה שמעבר לאגן. זקורות לאוויר כמו טרם המראה. לפרוש כנף ולעוף. או אולי התכסתה בשמיכת צמר שגדיליה נזדקפו בדריכות למשהו.
קשה עדיין לברר את פשר התמונה. רק כשהאור יעמעם את חשכת הבוקר, יהיה אפשר לדעת בברור מה הוא הקו המיוחד השרוע על אגנה כמו לוח עץ ששוליו נקרעו.

אפשר לספור את הטיפות. אפשר לקרוא כל אחת ואחת בשמה ולנחש את אותו חלקיק רגע בו התנפחה לה מתוך קליפתו של ענן, מבקשת להשתחרר, נעצרת, והנה היא מתנתקת מאותו אד שהרה אותה (אולי בקשיים). ציסטה כבדה שמבקשת לקרוא דרור למטען הכבד שמנפח אותה עד לניתוק הגואל. אפשר על פי הצליל, לבחון את אותו חלקיק שנייה שמחבר את הטיפה בצניחתה אל חיקו של עלה. יש נחיתות רכות, יש כבדות יותר - הקשה אחת קשוחה וסופית. יש טיפה שמגרדת עלה, הנענה לה בגרגור קצר ויש נחיתות של סטקטו זריז ויבש במיוחד.

איך זה שמפגש הרחובות ארלוזורוב-בלוך תמיד נשאר ציון הדרך אל מני ושוני. לצומת הזה אין לא ריח ולא צבע ולא טעם ולא קול . וזה ממשיך ומרגיש לעולם ציון הדרך אל הדודה והדוד. וגם אם כבר אינם שם שנים וברחוב נסגרו חנויות ונפתחו אחרות ובתי קפה שלא היו אז, דבר לא שונה. מני ושוני - בפניה מרחוב ארלוזורוב לבלוך ומשם שמאלה לרמברנדט אינם משתנים. רמברנדט הוא מני ושוני.

איזו משמעת בטיפות הללו, אין אחת סוררת בקיצוב הזה. למה לא בפראות? כי לכל אחת ואחת יש טביעת אצבע ייחודית וראויה להקשבה. לכל אחת מינון אנרגטי משלה שצפון בפרודותיה. לכל אחת קוד גנטי שאין בלתו: מזמן ההבשלה, המשך בהינתקות, בדרך אל הקרקע, ועד לכמעט הגעה, כמעט נגיעה ומפגש עם עלה גדול, או בינוני, או אדרת עלה, או אבן קטנה, או פרח קמל. הכול תלוי, דבר אינו מקרי.

והפרודות? מה הן עושות עכשיו? פרודת עלה בפרודת מים. נקודות נקודות שעירות, שטות זו ליד זו, נוגעות, חוזרות למוצאן ונוגעות מהר וחטוף יותר ושבות להיפרד. פעם הן נעות בחלל אויר חמים ופעם צוללות אל מים קרירים, מסתננות אל אצבעות כף יד, עושות דרכן בלהט אל מיחם חלב מקציף ומשם אל גרון ניחר ומשם אל גוף וממנו אל גוף נרעד אחר. מפזזות ושבות לעצמן ולא נחות לעולם.

פרודות גב כף ידה, הזרועה כתמים כחולים של דודתי מני, נעו באיטיות עיקשת ומתמיהה אל כף ידי הקעורה לקראתן. שעה ארוכה ושותקת היו פרודותיה הקפואות נוגעות בפרודותי. ללא מילה. מתעלמות מרחשי הרחוב, מנזיפת האחות, משאון המזגן.
עד שנשרה ידה מעצמה ועיניה צללו הרחק ולא שבו אלי עוד.

הכותבת היא מירי סילבר, מוסמכת האוניברסיטה העברית בארכיונאות, מנהלת את הארכיון של כרמיאל, פרסמה ספר על ראשית העיר כרמיאל (2001). הסיפור נכתב במסגרת הסדנה "כתיבה כחוויה".