אביבה ברושי - כתיבת פרוזה

דר' לספרות, מרצה לתרבות משווה, סופרת ומשוררת, פרסמה 5 ספרים, מתרגמת מאנגלית וספרדית, מנחת סדנאות לכתיבה יוצרת.

כל הבלוגים كل المدونات

"רגע של חסד" פרק שני 30.12.09

פרק 2
אביב

גברת גולן לובשת את שמלתה הבהירה, עם תדפיסי הפרחים הגדולים, לאוזניה עגילי פרחים היא עונדת. כבר כמה דקות שהיא כך, שלא כהרגלה, לפני המראה מתגודדת. את שערה סירקה בקפידה ואף זילפה מעט בושם על רקותיה, מחייכת תוך כדי כך אל בבואתה בשמץ מרירות. כמו לפגישת אהבים, היא מהרהרת.

אפשר לחשוב. אני רק יוצאת לראות מה הולך שם, מיד אחזור, היא מבטיחה לצופה אלמוני, ספק מתנצלת, ספק יודעת: היום יקרה סוף סוף משהו, משהו יקרה, טוב או רע עוד אין לדעת, אחר. משהו שלאחריו, האם זה מה שהיא רוצה, שום דבר לא יחזור להיות כשהיה.

היא מהדקת את העגילים לאוזניה ומחייכת אל דמותה שבמראה, חיוך מלא ציפייה. מעודה לא הייתה יפהפיה, אך השנים לא הרעו עמה. עיניה, מכל מקום, עודן ירוקות ומשתאות (ירוקות כים, היה אומר קובי) וכתם של זהב מרצד בהן, כמו בשכבר הימים. זהב עמום גם בשערה, שהיה אדמוני בנעוריה. שערה שוב אינו שופע כשהיה, דליל הוא למדי, אם לדייק, אבל באור המנורה ובזווית מתאימה עודנו מתנוצץ כפעם (אדמונית שלי, היה אומר קובי). ורק את שמלתה איננה מצליחה לרכוס, מזמן לא לבשה אותה, מאז ימי מונקו היפים, בעצם, כאשר הלבוש היה כורח חברתי, התסרוקת והאיפור - חלק לגיטימי מהווי החיים. היא מטה כתף ומצליחה למשוך את הרוכסן כלפי מעלה, חוגרת את חגורתה האדומה ומהדקת אותה ככל שעולה בידה. התוצאה משביעה רצון. כמעט.

על קצה הספסל היא יושבת, גברת גולן, ואינה יכולה לגמור בנפשה: האם תעבור את אותם מטרים ספורים, שבין הכיכר הקטנה לבית המידות שממול. רק כמה עשרות מטרים, מאה לכל היותר; אם תקום ממקומה, היא חוששת, שוב לא תשוב על עקבותיה. התקום? ואיך לא.

מה היא כל כך מהססת, הרי אין זה אלא משחק. ככל שהיא זוכרת זהו משחק בעל חוקיות ברורה, כללים קפדניים ומסגרת קבועה מראש. דווקא משום כך, נדמה לה, ניתן להפעיל את הדמיון, לזכות בהשראה. כמו בשחמט. אחד מזיכרונות הילדות שלה קשור בלוח השחמט. מצאה לה זמן להיזכר בילדותה. זיכרונות נעימים במיוחד אין לה. ילדה ביישנית הייתה, עצורה, אמה לא פינקה אותה בגילויי חיבה. אישה קשת יום הייתה אמה, טרודה תמיד מעל לכוחותיה, עכשיו היא מבינה את זה, אבל אז, בעודנה קטנה מאוד, כמה הצטערה על שלא ניתן סרט בשערה, לא נאמרו לה דברי ליבוב, סבל של ממש סבלה בגלל מכנסי הכותנה הכחולים, הקשורים מתחת לירכיה בגומי הדוק יתר על המידה, פס אדום צורב מכוות תמיד בבשר ירכה.

ואז בא סבא להתגורר בביתם. מרחוק בא. מארץ אחרת, וכבר עצם מראהו היה מעורר התפעלות. בגאווה הייתה עוברת עמו ברחובות, כפה בכפו; קומתו הזקופה, בגדיו השחורים תמיד, וזקן המידות, שבשערו השב עוד בהקו חוטים אדמוניים. כיום קשה לה לשחזר מה היה בו שכה קסם לה; הדרת פניו, או השלווה שהרעיף על סביבותיו.

אולם היטב זכור לה כמה ייחלה כל ימות השבוע לבוא ליל השבת, לטיול ערבית שלה עם הסב לבית הכנסת, ומאוחר יותר, על גבי המפה הלבנה שכלי האוכל פונו מעליה, למשחק השחמט.
אך חלפה סעודת השבת וכלו זמירותיה היה הסב מוציא מחיקו, מגולל כמו באורח פלא, לוח קרטון רך מצויר ריבועים גסים תוצרת בית, מגולל ופורש ומהדק, ומזמין אותה בניד ראש לבוא לשבת מולו.
ניחוח עוגת הצימוקים והקינמון, שהייתה אמה מביאה אל השולחן. שנים חלפו מאז, וריחה לא נמר; כוסות התה הגבוהות, המהבילות, חגורות ברצועת כסף דקה; וידו של סבא המחליקה על ראשה הגזוז, בשובה ונחת: "ראש של גבר לה, לנכדתי." מדוע ראש של גבר דווקא ומה מחמאה יש בדברים, על כך לא נתעכבה לחשוב. צעירה מאוד הייתה, והמילים יקרות לה, מתוקות מדבש; מדי ליל שבת חיכתה בנשימה עצורה לרגע שישמיע אותן. האם ניצחה במשחק? יש להניח שניצחה. מאוד מאוד השתדלה לנצח, כף היד המחליקה על ראשה הייתה גמולה, "ראש של גבר" היה שכרה.

דלת המעלית נפתחת כמו מאליה. שוער לבוש מדים כהים, כפתורי זהבו מנצנצים באפלולית, מנחה אותה פנימה. רגליה עומדות על גבי שטיח ירוק ורך; המעלית, מסתבר, נפתחת הישר אל האולם.

החדר מלא עשן, האורות בוהקים. מסונוורת, כמעט שאינה רואה דבר. רק את השולחן הירוק העומד במרכז האולם היא רואה, לא אחד כי אם שניים, שולחן כפול, ובעצם שני שולחנות כפולים הם אלה, או שמא נתערפלה ראייתה, כמו הידרה בעלת כמה ראשים, וסביבם מצטופפים אנשים, הרבה מכפי ששיערה, עומדים משני צידיו של כל שולחן כמו במסדר כבוד. בתווך, בתוך חישוק של עץ הסוגר על גלגל מתכת, מנתר ומדלג כדור השן הלבן.

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם