יותר מכל מזכירים לי הימים האלה את הימים שלפני המלחמה ההיא. לפחות שלושה קווי דמיון אני מוצא:
1. קיפאון מדיני, והיעדר יוזמה ישראלית דחופה לשלום. זחיחות דעת המעדיפה את המצב הנוכחי העמום, "האפרטהיידי", על-פני ניסיון אמיץ לשנות המצב מהיסוד.(ליברמן: "השלום בינינו לבין הפלשתינים לא יקרה בשני העשורים הקרובים".)*
2. חולשה חברתית ערכית. התעשרות עצומה של מעטים, צניחה לעוני של מעמד הביניים הנמוך, הנשחק. "הדוניזים" , בלי אף "מלכת אמבטיה". וביתר שאת: כמה צעירים כבר ירדו מהארץ? ולא, הפעם לא ירוצו למטוס, בשעת אמת?
אז לא הייתה פשיעה מאורגנת ופשיעה פוליטית, אז כן הייתה משיחיות דתית פרי האופוריה של ששת הימים. ויש גם יש עד היום, משיחיות אלימה, המורדת בחוק המדינה, ובערכים הדמוקרטיים, ומעדיפה תיאולוגיה, כדברי שר המשפטים הנאמן.
</span>
3. התעצמות למלחמה של אויב, שרובה נעלם מעיינינו, וכשתצא לאור, יהיה זה פיצוץ טראומטי אף יותר מאותה צפירה , בשתיים בצהריים.
זכורה לי קריאתו של לובה אליאב (שיזכה לבריאות ולימים ארוכים) , ערב המלחמה ההיא, כאשר דימה את ישראל לספינה המנווטת בים סוער, שעומדת להתרסק אל סלע. על כן מילותיו, תקפות היום:
"תאמרו כי אלה הם חלומות באספמיא ומגדלים פורחים באוויר (חלומות השלום והצדק החברתי ק.ו.) אך כמה יפים הם חלומות אלה, הניתנים להגשמה בידי אנוש – מול האלטרנטיבות של סיוטי לילה, שגם הם ניתנים להגשמה ומסתיימים בקטל ובהפיכת כל האזור כולו לתל חרבות שעליו מרחף ענן רדיואקטיבי."
המחיר**: יוחי גלעד, קבוץ בית-השיטה, נפל במלחמת יום הכיפורים, 1973. מתוך דף לזכרו.
" מלחמת ששת הימים, שפרצה בזמן ששירת בשירות חובה, זעזעה אותו והשפעתה עליו הייתה קשה. אף-על-פי-כן כתב להוריו: ..."מיסודי ומעיקרי לא שוניתי, אך עוצבתי וחוזקתי יותר... ערך האדם וחייו נעשה יקר לי עוד יותר מאי-פעם..." יוחי לא אהב את חיי הצבא. הוא חש כי אין לו ולצבא דבר משותף וכי השירות בו בולם את התפתחותו האישית. הניתוק ההכרחי מהמשפחה, מהקיבוץ ומהפלחה, עוררו געגועים עזים בלבבו. "סוף סוף, מה היא דהירה של הכלי שלי ופגיעת בול שלו, אל מול חריש תלם אדמה אחד או רעיית בקר בגבעות שלנו?".
אך למרות תנאי החיים הקשים, שהיו מתישים מבחינה גופנית ונפשית כאחת, שמר על מצב-רוח מרומם ולא התחרט או הצטער על מאבקו ועל עצם הימצאו בחיל השריון. מטבעו עשה דברים בשלמות וכל דבר שנדרש ממנו לבצע, ביצע אותו בהקפדה וביעילות. בשעות הקשות היה מוצא מפלט בקריאה ובמוסיקה. הוא נהג להחזיק מקלט טרנזיסטור קטן בכיס חולצתו ולא היה מחמיץ שום תכנית מוסיקאלית.
במחצית נובמבר 1969, לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר, וחזר למשק, עבד בענף הפלחה והרבה לעסוק בהכלאת זנים שונים של גידולים חקלאיים. בשנת 1971 נשא לאישה את טלי חברתו, בת העיר חיפה, אשר עברה לגור בבית השיטה ובשנות 1972 נולד בתם עפרי. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה יוחי בין הראשונים שהגיע לגדוד ובין הראשונים שהגיעו לסיני על גבי הטנקים, לאחר שהשתתף במשך שבוע בקרבות הבלימה בסיני, נשלח ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) עם פלוגתו לשמש ליווי לחטיבת צנחנים, שעמדה לצלוח את התעלה. לאחר שמילאו משימתם זו, המשיכו צפונה לאורך קו המים, כשהטנקים ערוכים בשדרה. שלושה טנקים הובילו את השדרה ויוחי בראשם. בדרכה נקלעה הפלוגה למארב אויב, שפתח עליה באש נגד טנקים חזקה. הטנק של יוחי נפגע בטיל נ"ט ויוחי הורה לסגת. תוך כדי מהלך הנסיגה נפגע הטנק פעם נוספת בטיל נ"ט שהרג את יוחי ואת יתר אנשי צוותו (למעט אחד) והבעיר אש בטנק. יוחי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבית-השיטה. השאיר אחריו אישה ובת, אם ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=95852
על יוחי כתבתי שיר. השיר, מנקודת מבטו של אב שכול, עוד זמן רב לפני שהפכתי בעצמי לאב שכול. בספרי "חליפתי" כתבתי שיר לאור דמותו של יוחי גלעד, בנם של צפורה ובנימין גלעד מבית-השיטה, שקראו לבנם בשם המורכב מקיצור שמו הפרטי של יוסף חיים ברנר. (מראשוני הקורבנות של הסכסוך היהודי הערבי)
*במזמור תהילים נאמר "בקש שלום ורדפהו", כלומר אין זה מספיק לפטפט בזכות השלום, או להציג מצגת נגררת ונכפית ש..."הנה אנו מוותרים למען השלום"... אלא יש לעשות מעשה פעיל מתמיד למען קירוב השלום.
יש לחנך לשלום חינוך ערכי עמוק , ולא לעשות בשלום שימוש ציני ומתחזה, ... ומתחלף ב"ייאוש" אופורטוניסטי , מהמטרה הנעלה ששמה שלום.
** גם המחיר- אותו מחיר. הרי יש עוד שני עשורים של מלחמה לפנינו... אסור על כן לוותר. כי וויתור הוא סימן חולשה, ועלינו לבנות "קיר ברזל" ולהנציח את מצב המלחמה, ואת תהליך הנישול של הפלשתינאים. כי אם יזכו הללו בניצחון, ב"עסקת שליט" .. אזי....
אזי מה?
עדיין הם עם קטן,כבוש, מפוצל, עני, בלי מדינה, נתון במצור (עם חומת ברזל מצרית בדרום) ...
עלק "ניצחון". אולי עלינו ליזום סולחה זמנית של שחרור שבויים. שאולי תשנה את כיוון החשיבה לשלום. כי אין בינינו סימטריה.
אין סימטריה בין ישראל לפלשתינאים. לנו – מדינה עצמאית דמוקרטית (עדיין), עשירה מאד.
ומה להם?
חרף כל "ניצחונותיהם" כבר 90 שנה? חרף "ניצחונם" הגדול במלחמה האחרונה בעזה, מה להם?!!! מה לנו?!!!