על קדיש וקדושים: עשרה בטבת- יום הקדיש הכללי

נושא

בשבוע הבא יחול צום עשרה בטבת. טובה סכר מעמותת הגליל לחינוך ערכי, מביאה רקע ומסבירה ומדוע לא זכה, התאריך להכרה כיום זיכרון לשואה

 
עשרה בטבת- אחד מארבעת הצומות שנקבעו במקרא, לציין את חורבן המקדש ואובדן העצמאות היהודית:
  • י' בטבת - מציין את תחילת המצור על ירושלים על ידי נבוכדנצר מלך בבל, בשנת 588 לפני הספירה.
  • י"ז בתמוז - מציין את יום פריצת החומות על ידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה.
  • ט' באב -  יום חורבן בית המקדש (הראשון  והשני),  
  • ג' תשרי – צום גדליהו, הריגתו של גדליה, השליט היהודי, שהביאה לסוף השלטון האוטונומי של היהודים בארץ ישראל, תחת כיבוש הבבלים.
בשנה תש"ט – -1949 קבע הרב אונטרמן , רבה הראשי לישראל דאז,  כי יש לקבוע את צום עשרה בטבת כיום "הקדיש הכללי." ביום כ"ז כסלו תשי"א (1951) הרבנות הראשית , בראשותם של הרב הרצוג והרב עוזיאל , קיבלה את ההחלטה הבאה: 
"יום העשירי בטבת נקבע על ידינו , ליום השנה לקהילות ישראל - אנשים נשים וטף - שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות.
דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה - לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה.
ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו. ועל כל אחד להדליק בליל זה אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור."
 
הרב יצחק פייגלין, מישיבת נהר- דעה בנהרייה, כותב על הקשר המהותי בין תאריך העשרה בטבת לזיכרון השואה :
 
"בעשרה בטבת החל מלך בבל להסתער על חומת ירושלים..., הגמרא, בברכות ל"ב,  מבארת את המשמעות הרוחנית של אותו מצור.
 
 "אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר."(יחזקאל פרק ד פסוק ג)  כלומר, עיקר משמעותו של צום העשירי בטבת הינו, הסתר הפנים שהחל במצור ולדאבוננו מלוה אותנו עד ימינו אלה. הסתר פנים זה הגיע לשיאו בלא כל ספק במאורעות השואה האיומה.
ממילא, טבעי היה שהרבנות הראשית לישראל תגלגל ליום חייב זה, צום עשרה בטבת, את המאורע המר האיום, יום הזיכרון לששת המיליון קדושי השואה." (לקריאת המאמר המלא - לחצו כאן)
 
הצורך ההלכתי בקביעת התאריך נבע מהעובדה כי יום מותם של רוב נספי השואה לא היה ידוע. ליקיריהם ששרדו , ורצו להגיד עליהם קדיש, לא היה תאריך של "יארצייט," יום הפטירה, להגיד אותו. לפיכך נקבע, כי כל מי שתאריך פטירתם אינו ידוע, יגידו עליהם קדיש בעשרה בטבת.
שכן שלי סיפר, כי הוא זוכר איך, בהיותו ילד, בעשרה בטבת היו כל באי בית הכנסת קמים כאיש אחד, ואומרים קדיש יתום.  "ברחתי באימה  מעוצמת הקדיש הזה" הוא אומר.
 
על אף היותו יום הקדיש הכללי,  תאריך העשרה בטבת לא זכה להכרה רחבה בציבור הכללי כיום זיכרון לשואה. הסיבה העיקרית לכך הייתה קביעתה של המדינה את כ"ז ניסן, יום מורדי הגטאות, ליום זיכרון ממלכתי לשואה ולגבורה. הרבנות לא יכלה להזיז את יום הקדיש הכללי לתאריך זה,  שכן לפי ההלכה,  חל איסור על כל ביטוי לאבל כללי בחודש ניסן, שהוא חודש הגאולה. 
 
ומה משמעותה של תפילת הקדיש?
 
תפילת הקדיש היא תפילה עתיקה, שנתחברה כנראה בבבל, בתחילת תקופת התלמוד (סביב המאה ה- 3 לספירה). כמעט כל התפילה נאמרת בארמית, שהייתה אז שפתם של היהודים, ובעיקר של המוני העם, שלא ידעו עברית.
 
באותה תקופה לא היה הקדיש חלק מן התפילות הקבועות, אלא תפילה שנהגו לומר לאחר דרשה על התורה. במהלך הדורות הפך הקדיש לחלק מתפילות הקבע.
 
מילות הקדיש עוסקות בהלל ושבח לאל, במלכותו על העולם, ובבקשה לזכותנו בשלום ובחיים טובים, מסיימות בעברית, במשפט הידוע: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן."  
 
בעקבות הרדיפות והפרעות ביהודים באשכנז של ימי הביניים, נהגו אז לומר את התפילה כתפילת אבלים – וכך, בתור תפילת אבלים, ידוע הקדיש גם כיום.
 
במבט ראשון קשה להבין את הקשר בין הקדיש לאבלות - אין בתפילה זו כל זכר למוות,  לאבדן או לאבל, ואף אין בה כל אזכור לאדם שנפטר. למעשה, הקדיש הוא חיזוק האמונה בבורא עולם ובעוצמתו הבלתי מוגבלת.  זו אינה תפילה לעילוי נשמת הנפטר, אלא הכרה מצד המתאבל במלכות האל, למרות האבל הקשה שפקד אותו.
תמצית הקדיש היא שאלוקים הוא גדול ועצום, וכי הכל בא ממנו, כך שכל המתרחש הוא בסופו של דבר לטובה, בדומה לברכת 'ברוך דיין האמת', שמשמעה – אני איני מהרהר אחר גזירת הבורא ומקבל עלי הכל. אלו הן אמירות עמוקות, בעיקר עבור אדם שנמצא בעיצומו של אבל על יקיריו.
אמירת הקדיש היא מעין צידוק הדין, ברגעיו הקשים והכואבים ביותר של האדם היהודי. זו הכרה בצדקת הנהגתו של האלוקים בעולם, אף שאינה תמיד נראית לעין.  
התקווה היא כי יש בהכרה זאת בגדולתו, בצדקתו ובנצחיותו של האלוקים מידת מה של נחמה, נוכח חדלון המוות.
 
כיצד קשור הקדיש לעילוי נשמות?

 
 קיימת אמונה כי זכויותיו של הנפטר מתרבות בכל פעם שבנו, שהשאיר אחריו בעולם הזה, מקדש את ה' באמירת קדיש. 
 
מקור אפשרי לאמונה זו, מצוי במדרש תנא דרבי אליהו זוטא (פרק י"ז), בו מסופר על רבי יוחנן בן זכאי, הפוגש בדרך אדם הנושא משא של עצים. אותו אדם מספר לרבי יוחנן בן זכאי על עצמו, שחטא, ומשום כך אין לו מחילה- גם לאחר מותו. לדבריו, הסיכוי היחיד למחילה על חטאו הוא באם בנו (של אותו חוטא) יאמר 'ברכו את ה' המבורך', ואז תצא נשמתו של אותו חוטא מהגיהינום. 
 

מה הרעיון של המדרש?

 תורת המיסטיקה מסבירה כי אחרי המוות עומד כל אדם למשפט על מעשיו בעולם הזה. אם, בעיצומו של תהליך המשפט שעוברת הנשמה, עולות מילות הקדיש המקודשות שאומרים קרובי הנפטר, המצויים באבל כבד, הדבר מעניק לנשמה מתנה גדולה: אמירת הקדיש בנסיבות אלו מעידה כי הנפטר, אשר עורר בסובבים אותו השראה, עד שהגיעו למידה כה רבה של אמונה ושל מחויבות, באומרם עליו קדיש בשעתם הקשה, הוא אדם שהגשים מעשים גדולים ונשמתו ראויה לזכות בחיי העולם הבא.
 
אסיים בתפילה, שנזכה כולנו להגשמת נבואתו של זכריה הנביא:
 
"כה אמר ה' צבאות : צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים." (זכריה פרק ח/ פסוק י"ט)
 

ילדים בגטו ורשה, מתוך: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3147

ילדים בגטו ורשה, מתוך: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3147
טובה סכר: הכותבת היא רכזת תחום תרבות יהודית של "עמותת הגלל לחינוך ערכי - שורשים – מקום בגליל".

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required