ישראל בן דור

היסטוריון, עוסק בהוראת היסטוריה בבית הספר התיכון בחטיבה העליונה. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שכתבתי עוסקת ב"דימוי האויב הערבי ביישוב היהודי ובמדינת ישראל בין השנים 1947 - 1956" בהנחיית פרופ' יואב גלבר ופרופ' עוז אלמוג. במסגרת תחומי ההוראה: היסטוריה יהודית וכללית, היסטוריה של המזרח התיכון, לימודי ארץ-ישראל. לימדתי כעמית הוראה באוניברסיטת חיפה במשך חמש שנים קורסים בתולדות היישוב היהודי, מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי.עוסק בתיעוד ובכתיבת מחקרים וזכרונות כעוסק מורשה תחת הלוגו: " מחקרים היסטוריים שימושיים".

כל הבלוגים كل المدونات

יגאל ומזייד - הכבוד והעלבון

ישובים

פתיחה

הכבוד והעלבון הם שני קטבים שמחברת ביניהם ציפייה שנכזבה. מעשיו של יגאל מזייד עבאס, אהבתו למדינת ישראל ותרומתו לביטחונה, ראויים להערכה וכבוד. אולם הציפייה הנכזבת והיחס אותו קיבל, במקרה המתואר בכתבה זו, מובילים אל הקוטב הנגדי, העלבון.

הכבוד.

מזייד (יגאל) עבאס, כיום אלוף משנה במילואים בן 73, נלחם את מלחמתה של מדינת ישראל עוד לפני שקמה. במרץ 1948, החודש שבו החריף לרעה מצבו של היישוב היהודי במלחמת העצמאות, נמצא קיבוץ יחיעם, במבצר הצלבני ג'ידין, במצור מכל עבר. אש מרגמות ונשק קל נורתה על הקיבוץ, שנוסד שנתיים לפני כן, ללא הפסקה. הקיבוץ הצעיר סבל ממחסור בנשק, תחמושת, מזון, מים וציוד רפואי. דרך האספקה היחידה הייתה מהאוויר. עזר וייצמן, טייס בחיל האוויר, טס מעל הקיבוץ והטיל לקרקע אספקה שבדרך כלל נפלה בידי אנשי "צבא ההצלה" שצרו על הקיבוץ. חברים יהודים הגיעו לביתו של כאמל אבו מזייד בכפר ג'ת וביקשו את עזרתו.

 

בשעת בוקר מוקדמת, כאמל לקח את בנו, נער בן 11, מזייד עבאס, ואת הפרה היחידה שהייתה לו, ושניהם הלכו בואדי, מסתתרים מפני כוחות "צבא ההצלה" שצרו על קיבוץ יחיעם. כשהגיעו למרגלות המבצר הצלבני ההרוס, שבו שכן הקיבוץ, שלח אותו אביו במעלה ההר, נתון לחסדי הגורל. כאמל אמר לבנו שאם הערבים יגלו אותו, עליו להגיד שהפרה ברחה והוא איבד את דרכו. אולם חייו של מזייד היו באותו בוקר בסכנה בכל מקרה, מכיוון שהיה יכול להיפגע בחילופי האש.  מזייד הגיע לגדר והתחיל לצעוק בערבית. לקראתו יצא בחור שעלה לארץ מהונגריה ולא הבין כלל את צעקותיו. הבחור כיסה את עיניו של מזייד והוליך אותו כשהרובה הדרוך בגבו. כך עלה למבצר. המפקדים ידעו ערבית ומזייד הסביר להם מי עומד מאחורי שליחותו. אחר כך, במשך מספר שבועות, הביא מזייד מצרכי מזון לקיבוץ הנצור.

 

המעשה נודע וסופר ומאז זכה מזייד לכינוי "נער הפלא". כאמל אבו מזייד, כאשר נודע לו שכוח ובו מאות מערביי הכפרים ומהחיילים שב"צבא ההצלה", מתכוננים לתקוף את השיירה שנועדה לצאת ליחיעם ב- 27 במרץ 1948, שלח שליח למפקד גדוד 21 מחטיבת כרמלי, בן עמי פחטר ולמפקד השיירה, איתן זייץ. למרבה הצער, המג"ד בן עמי העריך, ככל הנראה, שהכוח בשיירה יתגבר על הכוח שיתקוף אותה ופקפק במידע שמסר השליח. השיירה יצאה לדרכה ובאזור בית הקברות של הכפר אל-כאברי, הותקפה. 47 (מתוך 92) הלוחמים נהרגו בקרב.

 

לאחר מלחמת העצמאות, ביוזמתם של חברי קיבוץ יחיעם, התקבל מזייד ללימודים בתיכון בקיבוץ שער העמקים. הייתה זו התפנית ששינתה לחלוטין את דרכו של מזייד. מזייד התקבל יפה בקיבוץ, אך מגבלות התנועה תחת הממשל הצבאי הסבו לו קשיים רבים. כאשר התנוסס שמו על סידור העבודה, באו שוטרים ושלחו אותו לביתו. הבעיה נפתרה כאשר הציעו הוריו המאמצים, באסיפת הקיבוץ, להעניק לו את השם יגאל.

 

מאז ועד היום, מלווה השם העברי את מזייד עבאס. יגאל הושפע מהאידיאולוגיה של מפ"ם והקים קינים של "השומר הצעיר" בכפרים הדרוזיים. ב-3 במאי 1956, היה יגאל בין הצעירים הדרוזיים הראשונים שהתגייסו לצה"ל. יגאל, עקב היכרותו הקרובה עם החברה בישראל, ידיעת העברית וההשכלה, עזר למגויסים הדרוזיים בראשית דרכם.

הצבא הכיר בכישרונותיו ובתוך זמן קצר, סיים את קורס המ"כים והיה לקצין הדרוזי הראשון מבין המגויסים בגיוס החובה. דרכו הצבאית הייתה מיוחדת במינה והוא המשיך לפרוץ את הדרך עבור הדרוזים. הוא היה הדרוזי הראשון שהגיע לדרגת רב סרן.

 

אומץ ליבו ומסירותו היו לשם דבר ופעמיים, בשנים 1964 ו- 1975, קיבל ציון לשבח על פעולות קרביות נועזות בהן סיכן את חייו ופעל באומץ לב ובנחישות. בפעם הראשונה היה סגן ובפעם השנייה היה מפקד גדוד. לאחר מלחמת ששת הימים, פנה יגאל לדרך אחרת.

 

הוא מילא תפקידים שונים שדרשו את ידיעת השפה הערבית, במסגרת משרד הביטחון, במקביל למילואים ביחידה הדרוזית. הוא הקים את החוג הציוני הדרוזי וחיזק בכל השנים את הקשרים והמחויבות ההדדית בין מדינת ישראל, צה"ל והעדה הדרוזית ובין היתר יצר את הקשרים בין מדינת ישראל לדרוזים בלבנון במלחמת "שלום הגליל".

מזייד ואחיו זיד, שניהם בנים לאב אחד, היו מושלים צבאיים ביהודה ושומרון. מזייד היה מושל חבל בנימין, שכלל את העיר רמאללה וזיד היה מושל טול כרם וקלקיליה. האוכלוסייה הערבית העריכה מאוד את שניהם והיחסים ההדדיים התבטאו באמון ובכבוד. מזייד פעל למען קידום השלום בין ישראל לירדן ולתנועה הלאומית הפלסטינית. בין היתר אף ניסה לאתר את הנווט השבוי רון ארד, אך הדבר לא עלה בידו. פעמים רבות ניסה לשכך כעס בקרב הדרוזים, שפרץ עקב העדר שוויון מלא ומקרים שבהם עלבו יהודים בצעירים דרוזים. ביתו היה למקום עלייה לרגל להנהגה בישראל. על הקיר בכניסה צילומיו עם עזר וייצמן, יצחק רבין, שמעון פרס ורבים אחרים.

 

בדבריו בעל-פה ובכתב, בספריו ובשיחות עימו, הוא חרד לחברה ולמדינה בישראל וקורא להתעוררות, לאהבת העם והמדינה ולתיקון הפגעים והחולשות. בדמותו ובסיפור חייו, הוא הוכחה לחיוניותה של ישראל ולאפשרות ליצור זהות ישראלית שתכלול את כל בני הדתות והעדות החיים במדינה.

 

העלבון.

בשנת 1966 הגיעו לביתו של מזייד כמה אורחים. מטרתם הייתה לרכז קרקעות כדי שניתן יהיה להקים את מצפה גיתה ואת אזור התעשייה תפן. לא היו אז כבישים והתנועה הייתה קשה מאוד. כל העובדים התארחו בביתו של מזייד. ביניהם היו צבי דלומי ממושב עופר ויצחק שוויקה, חיפאי מאנשי הקרן הקיימת לישראל ויוסף גרינברג. בטיפול בקרקעות המשיך מזייד את דרכו של אביו, כמאל, שסייע ליוסף נחמני, איש הקרן הקיימת לישראל. שכנים, קרובים ובני הכפר ג'ת היו בעלי הקרקעות ממזרח לכפר.

 

מזייד ואביו סייעו להחלפת הקרקעות בקרקעות אחרות, שעליהן נבנה מאז הכפר ג'ת. מאחורי ביתו של מזייד, הייתה חלקה של שבע מאות מטרים ותהום עמוקה שהובילה לדרך עפר, כיום הכביש המוביל לינוח ולתפן. על סף התהום, קבר מזייד את אביו, כאמל.

 

אי אפשר היה לתת את התהום הזו לאף אחד מאנשי הכפר וכיום היא נמצאת בתוך השטח הבנוי של הכפר ג'ת. בין מזייד לאנשי הקק"ל הוסכם כי החלקה והתהום יהיו בבעלותו של מזייד. בתמורה, וויתר מזייד על חלקה בגודל של 4.32 דונמים באזור שבו הוקמה גיתה.

מזייד הזמין קבלן מירכא שמילא את התהום ב- 153 משאיות וכך נוצר משטח. על המשטח שנוצר ועל החלקה ניטעו זיתים. ב- 10 באפריל 1975 קיבל מכתב מהקרן הקיימת לישראל ובו אישור כי "הנך רשאי לנהוג בחלקה…מנהג בעלים לכל דבר".

 

חלפו כמה עשרות שנים, "נער הפלא" עשה רבות בשרות המדינה, התבגר ופרש מהצבא. בניו ונכדיו התגייסו לצה"ל וממשיכים בדרכו. הוא סבל גם מכמה בעיות בריאות קשות והצליח להתמודד עימן.

 

בשנת 2009 פנתה אליו חברת הימנותא ודרשה את הזכויות על השטח. מזייד הציע פיתרון של פשרה- הוא מוכן לחכור את השטח ל- 49 שנים, למרות שקיבל אותו בהסכמה. אך הצעתו נדחתה והוא קיבל הודעה מהחברה, לפיה עליו "לסלק את ידו" מהחלקה "ולהחזיר את החזקה בה…תוך 30 יום", מתאריך המכתב: 19 בנובמבר 2009.

 

סוף דבר. בין הציפייה המוצדקת לכבוד והערכה לבין העלבון הנובע מהיעדרם, מחברת ההפתעה.

מזייד מופתע מעצם העלבון שעלבו בו ומהעדר הכבוד כלפיו. מדינה נמדדת גם ביחסה לאוהביה. כבוד המשפט, החוק והתקנות לא ייפגע אם נימת הדברים  תהייה מכבדת ואם ייעשו המאמצים למצוא פיתרון בדרכי שלום.

מדוע לא ניתן למצוא פיתרון מכובד, שיעריך את תרומתו רבת השנים של יגאל למדינת ישראל? מדוע לפגוע ולהעליב אדם האוהב את מדינת ישראל ומסור לה בכל מאודו? תקוותי היא, שרשימה צנועה זו תסייע לפיתרון ראוי, שיכבד את מזייד ואת מדינת ישראל.

 

תגובות

מיחיעם באהבה

לישראל שלום, קראתי בעניין רב את הסיפור של מזייד, ראשית הופתעתי לגלות סיפורים בראשיתיים על המקום שבו גדלתי את עשרים השנים הראשונות של חיי. אז הלכתי על מקורותי ביחיעם ושמעתי מותיקי הקיבוץ שהם זוכרים ועוד איך את הנער שהגיע עם הפרה, ובנוסף סיפרו על התקופה שמזייד גר ביחיעם ביחד עם עוד חבר קיבוץ. העברתי להם המאמר והם הופתעו מאד למשמע ההתרחשויות האחרונות ואמרו שינסו ליצור קשר עם מזייד, לשמוע ולתת תמיכה למי שתמך בהם פעם, בימי המצור.

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם