שִיבָה ורק שִיבָה
מצוות הציונות, אותה מקדמים בישובים, לפי דר' סבירסקי, היא למנוע מהערבים לחזור למקומם ולהוות "גורם משמעותי בעיצוב המרחב הציבורי",
מהו הדבר ממנו חוששים תושבי הישובים הקהילתיים בגליל, הטורחים לעשות כדי לבצר את ישוביהם יותר ויותר מפני מגורים של משפחות ערביות? איך ניתן להסביר את מחויבותם למנוע כל התקדמות דמוקרטית בגליל? התשובה אחת: שיבה.
מתיישבי-גליל אלה, לא רק רואים עצמם כממשיכיהם של המהגרים-המתיישבים הראשונים מימיה הראשוניים של הציונות הקולוניאלית. בנוסף על כך ובעיקר, הם חשים כי עליהם מוטלת המשימה ההיסטורית לשמור את אשר הושג בהשתלטות המתמשכת על אדמותיהם של הערבים-הפלסטינים במשך מאה שנה: אדמותיהם של אלה שגורשו ב-1948 וכפריהם הוחרבו על-ידי כוחות יהודים, ושל אלה שנושלו על-ידי המדינה לאחר 1948.
זאת מורשת אשר לטובת שמירתה הדרישה היא חד-משמעית: אלה (ויורשיהם) אשר גורשו מן האדמה ומן המרחב, לא יחזרו לבנות שם חיים לעולם. לצד המשחק הדמוגרפי, "לא-יחזרו" היא המצווה העילאית של הציונות – יחד הם יוצקים תוכן ממשי למושג הייהוד. הם לא יחזרו לעיקרית ובירעם, הם לא יחזרו לבנות מחדש את הכפרים ואת החיים התוססים שמילאו אז את המרחב, הם לא יחזרו לבנות חיים על אדמת הישובים הקהילתיים, ובעיקר – הם לא יחזרו להוות גורם משמעותי בעיצוב המרחב הציבורי: רצף שכולו מישור יצרני אחד. הם, הערבים-הפלסטינים, יכולים לקבל שוויון מסוים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וכמובן דיאלוג, הרבה דיאלוג.
בעניין זה מספר פילוסופים כבר אמרו, ביניהם ז'יל דלז וג'ורג'יו אגמבן, כי עודף הקומוניקציה של ימינו הוא אשר מבזֶה את היחסים בין בני האדם. זאת התחושה העולה פעמים רבות במעגלי הדיאלוג למיניהם. לא פלא שאנשים ממאנים להצטרף.
אז כך בעצם יש להסביר את התשוקה לייהוד: מתוך המחויבות הכמעט מולדת של ישראלים-יהודים לשמור ש"לא-יחזרו". באם ייפתחו ישובי משגב למגורים לכל אדם, כי אז, מבחינת מרבית תושביהם, כשלו הם בשמירת הרצף ההיסטורי. בעיניהם, לא מדובר רק בקושי לדור יחד עם משפחות מתרבויות אחרות. עבורם, ולא תמיד באופן מודע לגמרי, זאת ממש "מלחמה על הבית", מלחמה לשמור על בית נקי אודות לטיהור שהושג, לשמור על שאבותיהם עמלו קשות להורישם.
מן הראוי לקרוא בעיון את דו"ח שתיל האחרון בנושא הפעילות הערבית-יהודית בגליל, ולא רק כדי לגלגל עיניים ולהתפלל לשוויון. המבוי-סתום בקידום סדר היום האזרחי בגליל, למרות שפע הפעילות המשותפת, אומר כי תוכן סדר היום ואופי הפעילות שגוי. לא שאין הישגים נקודתיים, אבל מאסנו מלברך על עצם הפעילות. הגיע הזמן להרבה יותר. לכן יש להיאבק על שיבה. שיבה כמושג, שיבה כחזון.
שיבה בכל מתכונותיה: שיבת הפליטים, שיבת "הנוכחים הנפקדים", שיבת האדמות לבעליהם, ושיבת הזכות לקבוע זכות, קרי הזכות לבנות את המרחב הציבורי יחד עם כל הקהילות הנוכחות. הציונות מחקה מעל פני-האדמה את אשר הפיח בה חיים והחליפוהו בחיים שנבנו על חשבון האחר. לכן הפנייה למושג שיבה. כי הוא פונה לדבר המארגן את חיי היהודים והערבים בגליל ובמדינה כולה: לטיהור, לתשוקה לייהד, למחויבות לא לתת לחזור. כלפי אלה יש להיאבק.
המאבק על השיבה איננו מאבק להחזרת מצב לקדמותו, אלא קריאה לארגון מחדש של החיים באזור. "הדמוקרטיה" הישראלית מצליחה לספק סף נמוך, אך מספיק כנראה, של שימוש בזכויות שאין בו – בשימוש הזה – שום דבר המבשר על שינוי מרחיק לכת. לכן יש הכרח בחשיבה מחודשת, בפריצת המסגרות המוכרות. המושג שיבה פותח מחדש את השיח הפוליטי לגבי מה שנדרש לשנות. יאמרו שאין לכך תומכים בקרב הציבור היהודי שכבר חלק מהשותפות – אומר כי השותפות הזאת ריקה ממילא מתוכן משמעותי. יאמרו שאם הציבור הערבי יוביל לבדו את המאבק לשיבה כי אז הסכנה להפרדה תתעצם – אומר כי כדי לגבור על ההפרדה יש לשלב ידיים ולהפסיק את הספירה האתנית של ראשים.
.thumbnail.JPG)
שיבה- חרב פיפיות
שלום מרסלו,
שיבה ממתי? אל מתי? כידוע לך היו בסחנין ובעראבה, בשעב ובשפרעם חיים יהודיים תוססים לפני כ 2000 שנה, שיבה אליהם? אם כך, זה מה שעושים היהודים הטובים בסגירותם בפני אחרים.
מתי בדיוק התפלגו היהודים והמוסלמים? אם ההגדרה היא "שיבה" אז יש סיכוי שתושבי סחנין צריכים לשוב אל יהדותם של אז לפני שנתאסלמו....
בקיצור לשיבה אין תשובה, היא המושג בו כל אחד יכול לאחוז כדי להצדיק את שנאתו ופחדו מהשני או מהלז כפי שמכנה אותו מרטין בובר.
השיבה מרסלו צריכה להיות אל ערכי אנוש בסיסיים, אל חברות, אל צמאון להפגש ולדעת, אל הבטחון האישי שמפגש עם שונה איננו משנה אותי וכי בני האדם חורשים טוב.
לכך , אולי , מכוונים מפגשי הדיאלוג למיניהם. אין תרופת פלא, לאף אחד אך עוד דונם ועוד עז ונסיר את חרדות היהודים מהשכנים ומהזרים.
דובי אביגור
ייעוץ אישי
יוגה רוגע לארגונים
עורך טקסי חיים
רקפת משגב.
מתכתב עם דובי
דובי שלום,
החיים המיידים שלנו בפלסטין מושפעים בעיקר ממה שמתרחש באזור מאז המפגש ההיסטורי בין הפלסטינים לציונות החל מסוף המאה ה-19.
ברור שאם אנו לוקחים עצמנו אחורה מכך אין שום מקום להבנה בהירה לגבי מה ניתן לעשות.
בהקשר המפגש ההיסטורי הזה, טענתי היא כי דרך המושג "שיבה" יש לבנות מחדש את המרחב כמשותף. מפגשי דיאלוג מבקשים לשנות תודעה. אינני מאמין שזאת הבעיה. מרבית תושבי האזור מבינים טוב מאד שהחיים הטובים של היהודים נבנו על חשבון הפלסטינים. הבעיה הא שמרבית היהודים חושקים בכך שהמצב הזה יישאר לנצח. לכן, לא החרדות של היהודים בישראל מעניינים אותי אלא כיצד בונים מחדש את המרחב.
שלך,
מרסלו