דמוקרטיה, זכויות אדם, אנחנו. אין מצב שנפסיד את זה

لن نقبل أن نخسر الديمقراطية وحقوق الإنسان   
08:22 | 09-12-09


לקראת מצעד זכויות האדם הראשון שיתקיים ב- 11.12.09, כתב חגי גלעד בפוסט*: "משהו מסוכן העביר הילוך וכעת הוא מאיץ את כולנו לקראת תהום אפלה."
 
יש גבול לכמות החבטות שדמוקרטיה יכולה לספוג, לפני שהיא דועכת למשהו אחר, מכוער, אלים ומסוכן. אנחנו זקוקים לדמוקרטיה, לזכויות אדם כדי לשמור על עצמנו, להבטיח את הזכויות שלנו, לממש את השוויון לו כולנו ראויים.
צריך להודות, אנחנו חיים כבר שנים רבות בדמוקרטיה מאותגרת – עם אזרחים מדרג ב' ועם תושבים מדרג ג' ועם מהגרים מדרג ד' ועם פלסטינים כבושים שאותם בכלל לא סופרים. זו מציאות מסוכנת, אבל איכשהו משכנו ככה הרבה שנים. הרבה יותר מידי שנים.
בשנה האחרונה, משהו יסודי התערער כאן. כאילו לא היה די במינון האיומים השגרתי על ערכינו הבסיסיים, משהו מסוכן העביר הילוך וכעת הוא מאיץ את כולנו לקראת תהום אפלה. יותר ויותר אנשים כאן חשים באיום הזה. יותר ויותר מבינים שהסכנה לערכי היסוד שמאפשרים את חיינו המשותפים כאן, נותנים לנו תקווה לעתיד ושומרים עלינו – היא אמיתית ואקטואלית.
בשנה האחרונה, הגזענות נגד האזרחים הערבים הרימה ראש והתנחלה במרכז הממשלה. המתקפות על שלטון החוק החמירו. ההסתה נגד פעילי זכויות אדם ישראלים איבדה כל רסן. המגבלות על חופש הביטוי בתקופת "עופרת יצוקה" שברו שיאים, וכך גם האדישות לגורלם של הפלסטינים. ראינו גילויי גזענות והפליה נגד ילדים יוצאי אתיופיה ונגד בנות ספרדיות. צפינו בממשלה שרוצה לגרש לחו"ל ילדים שנולדו וגדלו כאן, להלך אימים על האזרחים הערבים שסומנו כולם כאויבים, שיוזמת הצעות חוק אנטי-דמוקרטיות במהותן. זה לא כהנא, זה לא עשבים שוטים. משהו יסודי מתערער אצלנו.
המשותף לכל יוזמות החקיקה הדורסניות הללו ולשיח החדש האנטי-דמוקרטי, הוא ההתבססות על הפחדה ופסימיות. מהאחר, מחברה פתוחה וחופשית, מזכויות בסיסיות שמגיעות לכולם על הבסיס האוניברסאלי ביותר – אנושיות.
האם יש מצב שכל זה ירד לטמיון לנגד עינינו? אין מצב שניתן לזה להתרחש.
אנחנו לא מפחדים מאזרחות שווה לכל הישראלים ואנחנו לא חוששים לחיות בחברה שבה זכויות האדם הן שלנו – לא תלויות ביוזמות חקיקה גזעניות, לא כפופות לשרירותן של החלטות ממשלתיות, לא משמשות כמקל או כגזר. אין מצב שנאפשר למי שכופרים ברעיון היסודי של זכויות אדם, להפוך את החברה שלנו לדמוקרטיה בעירבון מוגבל. אין דבר כזה. מדינה שזכויות האדם בה מותנות איננה דמוקרטיה, ואין מצב שנניח לישראל ליפול במדרון החלקלק הזה.
אנחנו לא חוששים ממערכת חינוך שבה ילדים יוצאי אתיופיה וילידי הארץ, או בנות ספרדיות ואשכנזיות, או ערבים ויהודים, יוכלו כולם ללמוד באופן שוויוני, תוך שמירה על כבודם כבני אדם ועם הזדמנויות שוות ללמוד, להתפתח ולמצות את הפוטנציאל האנושי שלהם. אנחנו מודאגים מאוד ממציאות שבה מערכת החינוך שלנו מייצרת לתלמידיה דוגמאות של הפרדה, הפליה וניכור – במקום לחנך באמת לזכויות אדם.
אנחנו לא מפחדים לדבר על הנכבה; אבל אנחנו מאוד מפחדים לחיות במדינה שסותמת את הפה לאזרחים שלה. חופש הביטוי הוא של כולנו, ואין מצב שנוותר עליו.
אנחנו לא מפחדים מפליטים או ממהגרים שבאו לעבוד כאן או מהילדים שלהם; להבדיל, אנחנו סולדים מפוליטיקאים שחושבים שמי שנמצא כאן בלי אזרחות ישראלית הוא לא בן אדם עם זכויות. אנחנו מאמינים שבני אדם הם קודם כל בני אדם, עם זכויות שאסור למנוע מהם – אחרת אנחנו מאבדים צלם אנוש.
אנחנו לא מאוימים מדיון ציבורי אמיתי בשאלות שיקבעו את עתידנו כאן – אם להקים בישראל מאגר ביומטרי שאין כדוגמתו בעולם, אם לעשות רפורמה בקרקעות ואם לקצץ בתקציבי רווחה וחינוך. אנחנו כן מאוימים מממשלה שמנסה לעקוף את הדמוקרטיה שלנו ולקבוע באמצעות מחטפים דוגמת חוק ההסדרים מהלכים חסרי תקדים ללא דיון ציבורי ראוי.
 אנחנו לא בארון באמירה הברורה שלנו שהומואים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים שווים בזהותם, באהבתם ובזכויותיהם. האלימות – מילולית ופיזית – המופנית כלפי מישהו בגלל נטייתו המינית או זהות המגדר שלה היא מסוכנת, מכוערת והיא פשוט סוג של גזענות.
אנחנו לא מודאגים ממצב שבו לכולנו תהיה נגישות שווה לשירותי בריאות, לקורת גג, לחינוך. כולנו כולל כולנו: בדואים בנגב, ילדים בפתח תקווה, חסרי בית בתל אביב. החשש שלנו הוא מחברה שאדישה לפריפריות שבה, לאוכלוסיות המוחלשות, שגס ליבה באלו שנאלצים לוותר על טיפול רפואי כי ידם אינה משגת ושאין בה כוונה אמיתית להבטיח דיור לכל, רפואה ציבורית איכותית, חינוך שוויוני, קיום בכבוד לעובדים ולמובטלים.
אנחנו לא חוששים מסיום הכיבוש. אנחנו חרדים מהתמשכותו, מהתבססות המשטר הנפרד והמפלה בין פלסטינים למתנחלים בשטחים, מהאפקט המרעיל של התמשכות הכיבוש על החברה שלנו, על שלטון החוק ועל הסיכוי להיות דמוקרטיה אמיתית. אין מצב שישראל תוכל להיות דמוקרטיה ללא סיום הכיבוש.
האם אפשר להתמודד מול איומים כאלו ולהצליח?
אנחנו מלאי תקווה שבכוחות אזרחיים משותפים נוכל לעמוד יחדיו כבני אדם שווי זכויות, מבלי להתפשר על ערכינו ומתוך הכרה שעדיין לא מאוחר להתחיל לשנות כיוון. זכויות אדם, שוויון, צדק חברתי – כל אלו אינם אוטופיה. הם תנאים הכרחיים לחיים משותפים, לחיים ראויים והגונים. שלטון החוק אינו רק עניין לבתי המשפט, שמירה על הדמוקרטיה אינה רק עניין לכנסת. כשאנחנו שומרים על זכויות האדם ועל הדמוקרטיה, אנחנו שומרים על עצמנו. זה בידינו.
וברגלינו. השנה, בפעם הראשונה, לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי, נצעד ביחד במצעד זכויות האדם הראשון בישראל, ביום שישי ה-11 בדצמבר, למחרת יום זכויות האדם הבינלאומי. האגודה לזכויות האזרח בישראל מזמינה את כולם: ארגונים לשינוי חברתי ולשוויון, תנועות נוער, ארגוני זכויות אדם, פעילים וכל מי שחשוב לו לצעוד ביחד, למען כל הזכויות של כל בני האדם, ולמען עתידה של החברה שאנו חלק ממנה.
אלו הזכויות שלנו והעתיד שלנו, ואין מצב שנניח לעצמנו להיכשל.
ב-11 בדצמבר מתחילים לשנות כיוון. לא מחכים לבחירות הבאות, לא ממשיכים לרטון בבית, לא סומכים על "מישהו" שיעשה "משהו". נזכיר לכל מי שאולי שכח: אנחנו כאן. ואין מצב שנוותר על הזכויות שלנו.
 
פורסם באתר: http://noway.org.il/

לפרטים:

gili@acri.org.il

לכתיבה בבלוג: ronits@acri.org.il