לומביני, הודו וורנסי 25.11.09

30.10.07
אז שוב שלום לכולכם,
זה זמן ארוך שלא התראינו, אבל יש סיבות מוצדקות. עברנו להודו.
לא נקדים את המאוחר. מנפאל נפרדנו בביקור בלומביני, כפר הולדתו של בודהה. באוטובוס הארוך של 10 שעות לשם, פגשנו דובר אנגלית שהציע לנו ללכת ללון במנזר הקוריאני. מכיוון שבכל האוטובוס היה עוד תייר אחד שנראה כקוריאני, התוודענו שאכן כולנו למנזר.
במנזר קיבלנו חדר סגפני, מיטות בטון עם מזרון כותנה, שולחן בטון ומקלחת מדלי, אין מים חמים. [כאן נכנסה הכף החשמלית של ערכת הקפה לפעולה, וחיממנו דלי מים חמים והתקלחנו]. האירוח כלל ארוחות קוריאניות, שזה אורז ומיני עלים, ירקות וגבעולים כבושים, מה זה חריפים, אין בשר ואין ביצים. אין תשלום אך יש תרומה, שכל משתכן מתבקש להשיא למנזר. בסך הכל - נהנינו. גם לבוגרי מיטת מים כמונו, המזרון היה סביר בהחלט, האוכל- נו, שונה אבל מעניין ואפילו אכיל וטעים ברובו.
מה יש לראות? מכיוון שבודהה נולד בנפאל, אבל ההודים בעצם עשו עליו קריירה [מרבית חייו הוא חי בהודו], באו הנפאלים והציעו בתחילת שנות ה-90 לכל מדינות העולם שטח גדול מפותח לבניית מנזרים ומקדשים עבור בני ארצותיהם. מאז נבנו כ-8 מנזרים בלבד, והקוריאני אחד המבוססים שבהם, שבעצמו הולך ונבנה כל הזמן.
עתיקות ביתו של בודהה [למנוע מבוכה - נולד ב623- לפנה"ס, יש היום 600 מיליון בודהיסטים בעולם, והשפעתו עצומה על תרבויות ואנשים בכל העולם. היום גם אנחנו כבר לא במבוכה.] שמורות, ויש תשלום לכניסה ולביקור. אגב, יש סידור לתיירים. האחד- למקומיים עולה הרבה פחות להיכנס, כך גם בהודו. השני - למצלמה יש גם כרטיס כניסה בנפרד. טיילנו באיזור באופניים, תרמנו 1000 רופיות [ברופיות זה נשמע יותר = 70 ש"ח]. מעניין ששם במנזר היתה לנו שיחה על הדרך לחוות את הטיול לאחר שהנסיעה ללומביני היתה מעצבנת, וסיכמנו כי צריך בכל יום לקום עם שמחה בלב ומלכתחילה לשמוח לכל דבר שבא, כך הסיכויים לשרוד וליהנות גדלים. ביקרנו, בילינו, ונסענו לכיוון הודו.
כל הדרך היתה חקלאית, האורז בהבשלתו, אסיף בשטח, השדות ממש יפים, ועלתה בנו המחשבה שלו חלוצינו היו אחרים, ויודעים אחרת, ייתכן ולא היה לנו מפעל ייבוש ביצות גדול, אלא גידולי אורז מפותחים.
במעבר בין נפאל להודו עלתה סוגיית הבלופים. כל אחד כאן עובד בשיטת מצליח. מנסה לבלף והצליח או לא. למשל, הזמנו רכב מהמנזר אל הגבול, ביחד עם הקוריאני שאתו באנו, סגרנו מחיר ולפתע, עם תחילת הנסיעה, עולה בחור מקומי שאיש המנזר אומר משהו שנשמע כמו "הוא נוסע רק קרוב", ולקחנו אותו. הוא ירד ביחד איתנו, וכמובן על חשבוננו. הפעם הצליח. כל מפגש עם נהג ריקשה הוא על מצליח. המחיר שהם נוקבים גדול לעיתים פי 8 מהמחיר הנהוג, שלנו כבר מוכר, ואני אומר לו תגיד לי שאתה מתבדח, כי על נסיעה של 10 רופיות לא נשלם 80.
בלילה הגענו לוורנסי. נהג הריקשה הלילי רצה 100 עבור הנסיעה והסכים ל-30 עד למלון שאמרנו לו. המלון היה מלא ולכן לקח אותנו למלון תאום שלו, ולאה עוד נתנה לו טיפ. בבוקר הסתבר שמלכתחילה הוא לא לקח אותנו למלון שביקשנו אלא יותר קרוב, ונאלצנו לעבור למלון אחר. הצליח. זו השיטה, לא בטוח שרק על תיירים עובדים, ייתכן שגם האחד על השני.
בוורנסי -  הודו במערומיה, על כל המשתמע מהמילה. אמרו לנו לא להתחיל כאן ולהתחיל בהודו-לייט, במקום אחר. לא יצא והגענו לכאן. הגנגה, שהוא הנהר הקדוש להודים, מזוהם עד עומקו בשפכים, אפר הנשרפים לחופו והרחצה בנהר. כל בוקר מאות אנשים רוחצים במים המזוהמים פי 300 מהתקן המותר לרחצה, חלקם מחוסרי הבתים הגרים על המדרגות שבגדות, הנקראות גתות, וחלקם באים מבתיהם. הרחצה כוללת התערטלות גברית במים ומחוצה להם. בוורנסי גם משתינים ומחרבנים בכל מקום. הפרות במאותיהן, הכלבים הרבים והאנשים, שחלקם גרים ברחוב. ריח שתן עולה מכל פינה, והרחובות מלאים באוכלים ומטגני אוכל בכל שעות היממה. העוני הניבט מכל פינה קשה, ולמרות שוורנסי מאתגרת את כל חושי האדם באשר הם, גילינו את היכולת להישאר נוקשים לגבי חדירת חמלת העליבות לליבותינו. אם לא - היינו נוטשים את המקום במהירות ואולי את כל הודו.
ורנסי מגרה את כל החושים הכי חזק שיש, ואנחנו כאן כדי להיכנס ולראות כמה דברים מעניינים כמו הפוג'ה - מין שירה וטקסים עם ערביים לגנגס, ברוב עָם, או רחובות מעניינים ואוכל שונה, כמה טמפלים, לא משהו. באחד המקדשים שכיפתו זהב רצינו לבקר. היו שמועות שרק למקומיים מותר, כי היו בעיות ביטחון הקשורות אליו, ויש עליו שמירת משטרה. התקרבנו, אמרו לנו שאפשר – השוטרים - הפקדנו מצלמה וחפצים בלוקר, ועמדנו בתור כמו כולם. התקדמנו מבדיקה לבדיקה ומשוטר לשוטר, חלצנו נעליים והשארנו בדרך, וכל הדרך שומרים עלינו ההודים שנתקדם בתור. הגענו אל פתח המקדש, ושוטר שלא יודע אנגלית דחף אותנו פתאום אל מחוץ לתור ובמהירות אל עבר חוץ החומה המקיפה והותיר אותנו יחפים בשוק המקומי. שוטרת מדברת אנגלית אמרה לנו  שצריך אישור, ולאחר בקשות ותחינות קיבלנו אישור להיכנס בחזרה ולקחת את הנעליים, ולא להקיף את כל המתחם, כפי שציווה עלינו השוטר.
היינו כאן גם בקונצרט יפהפה באשרם למוזיקה של כלי נשיפה הודי דמוי קלרנית וטבלא, וכן מחול הודי של אח ואחות. היה מרגש ויפה, ייתכן ונלך לכזה נוסף הערב.
אתמול הופיעה כותרת בעיתון המקומי, הטיימס של הודו, על 70% מילדי הודו הנולדים עם אנמיה. היום באותו עיתון הופיע בכותרת האיש העשיר בתבל - הודי בעלים של חברת טלפון סלולרי. הודו פנים רבות לה, ריחות וטעמים ותהיות בלתי פתורות.
מחרתיים אנחנו בדרכנו לרישיקש, 20 שעות נסיעה ברכבת, ומשם נספר מה קורה.
ביום שישי אחרי שש ברדיו צפון אצל גבי זוהר, זוכרים?
להשתמע, ואחרי כן להתראות
לאה ודובי מורנסי שעל הגנגה
מידע על הכותב
לאה ודובי אביגור - רקפת
היא אחות אחראית ביקורי בית בשרותי בריאות מכבי בקריית מוצקין, הוא ייעוץ אישי, "יוגה רוגע" לבתי"ס, יועץ ארגוני, הומניסט, יוגיסט, עורך טקסי חיים. גרים ברקפת משגב בסוף קיץ 2007 השכירו את הבית, עזבו את הילדים והעבודה, יצאו לטיול בן עשרה חודשים וחצי במזרח. את ימי הולדת, 56 (שלה) ו- 57 (שלו), חגגו שם. במשך הטיול נכתבו 34 רשימות, שנקראו "תנועה מזרחית- ההגיגים" והרי הן לפניכם, בכל שבוע פרק. הרצאות על הטיול ניתן להזמין אצל דובי 052-8305763
ניתן ללחוץ כאן ולראות טורים קודמים של הכותב/ת