נפרדים מנפאל 10.11.09

22.10.07
אז שלום לכולכם, הגיגים נוסף יוצא לדרך.
היום נחטפנו. לא קרה לנו מאז שאנחנו כאן, ומעשה שהיה - היה כך. נסענו לתחנה המרכזית לקנות כרטיסים ללומביני למחר, לא סוכן ולא בטיח, סיפרנו כבר למה. הגענו, קנינו ונסענו בחזרה במונית שאוספת את כל מי שעומד ומסמן. איך השיטה עובדת? לכל טרנזיט כזה יש נהג [בצד ימין, זוכרים?] ואחראי דופן שמאל. תפקידו לצעוק אל הרחוב את שם מטרת הנסיעה, להרחיק עוברים ושבים מתאונה, לסמן בשתי דפיקות על הדופן לנסוע ודפיקה אחת לעצור, לכוון את הרוורס של הנהג באותם סימנים ובעיקר... לדחוס כמה שיותר נוסעים לרכב. הוא תמיד שזוף מאוד, עוטה גופייה ולעיתים חבוש כובע, אבל המצחייה תמיד מאחור, בנסיעה תלוי על המדרגה כשחצי גופו בכביש וצועק ללא הרף.

טרנזיט כזה ממלא עד שלושים נוסעים בו-זמנית, כשעל המדרגה איתו עוד כ-7 נוסעים תלויים. בקיצור, אמרנו את יעדנו, והוא ענה שכן, וכשראינו שהכיוון אחר, שאלנו שוב וכל הנוסעים במקהלה ענו שזה היעד, עד שהתיישב עלי, ועם חלוף הזמן, לידי בחור שבשיחה הכחיש שלשם נוסעים. כשפתחנו בקריאות רמות, גם עוזר הנהג הבין שטעה, וירדנו הרחק מהיעד, ולחזור לא ממש יודעים, ולא ממש אפשר לברר כי לא ממש יש שפה משותפת. אחרי ההלם, התעשתנו והצלחנו לעלות על ריקשה מנועית הנקראת טוק טוק, זה תלת אופנוע עם ארגז [היה בארץ כזה של "וספה", ובגעש קראנו לה קקמייקה], בו ספסלים ועליו נוסעים כ-25 איש כשחלקם אוחזים ביד אחת בלבד כשגופם בחוץ. לאה קיבלה מקום מלפנים, "לשמור שלא ייקח אותנו למקום אחר", וזו היתה חוויית התיקון לחטיפה. למרבה הפלא, הוא נסע נכון וכך ניצלנו. כפי שהבנתם בוודאי, ההליכה לקניית הכרטיסים היתה כדי לוודא שלא עושים עלינו רווחים, ואולי הצלחנו. להישאר חשדניים, תמיד אפשר, אבל אין מזה רווח. בעצם, אנחנו חיים עם חשבון, לא מתפרעים אבל גם לא מתחראים. תמיד ניקח חדר עם שירותים צמודים – לא משותפים.
ביום שבת נסענו לנגרקוט להיפרד מהאוורסט. מסתבר שכל ענני האיזור, כולל ערפילי הבוקר ואחה"צ, נקראו לפגישה דחופה מעלינו, והיא לא נסתיימה אלא בראשון אחה"צ. סבלנות לא היתה לנו, ומצאנו טרמפ עם זוג נפאלים חזרה לקטמנדו, יום לפני התוכנית. הנפאלי בזוג שירת, מסתבר, שנים בכוח האו"ם בארץ, ונהנינו מהערצתו ופרגוניו. היה מעניין ויעיל. את האוורסט ראינו לשניות מספר בשבת אחה"צ - בקושי. נפאל מסרבת להיפרד מאיתנו, ומחרתיים או יום לאחריו צפוי לה משבר, עת נחצה את הגבול להודו.
את כאב הגב של לאה פתרנו בביקור במרפאה למטיילים מאוד אמריקאית, אבל היחידה שהיתה פתוחה כי אנחנו בעיצומו של חג הדשין. חשוב כמו הפסח אצלנו ומשפחתי מאוד. עוד יסופר. מחירי הביקור בדולרים, רופאים אירופיים וב-84 דולר קיבלנו בדיקות, עצות וכדורים שעזרו. בערב, כשהלכנו לחגוג את השחרור, עלינו למסעדה מכובדת, לקחנו מנה עוף, ולאה הגיבה בשלשול. תמו נסיונות הבשר שלנו. הצמחונות שומרת עלינו טוב יותר. אגב, שנינו התחלנו לדגמן בתשלום, הפיגורה לאחר הטרק, עם ההליכות היומיומיות שלנו ואי אכילת הבשר השתפרה להפליא, נסו ותיהנו.
החג המדובר מחולק למספר ימים, בהם טקסים שונים. כל יום מביאים מנחות לכל מיני אלילים. על כל מטר יש מקום קדוש, והאנשים, בעיקר נשים, מכינות צלחות עם כל טוב - אוכל, פרחים חומרי ריח ועוד - ומניחות על המקומות הקדושים, בפתח הבית, החנות, על האופנוע ובכל מקום. כולם לבושים היטב והולכים לבקר את משפחותיהם. יש יום של התפילות, יום של המנחות ויום של "והדרת פני זקן". היום בבוקר היתה תהלוכה של צעירים נושאי בודהה באפיריון בסמטאות המקומיות, לא התיירותיות, לפניהם תזמורת כלי הקשה ואחריהם כלי נשיפה ותופים. העסקים ברובם סגורים, והעיר בהחלט פחות צפופה.
בחג הזה קורים שני דברים מרכזיים נוספים. האחד, הכנת החילף לשחיטת בעלי חיים והתקנת עפיפונים ובעיקר סלילי חוטים עבורם. כל סמטאות העיר מתמלאות בבשר שחוט או עדיין חי וסלילי עפיפונים. החג העלה בעיתונות המקומית את סוגיית אכילת הבשר המרובה מההיבט המוסרי, והכותרת היתה "נפאל בית מטבחיים ענקי - מוסר ומסורת". על פי המצוות, צריך לשחוט 108 בעלי חיים לחג[ 108 נחשב מספר קדוש, 108 מקלחות מים כשנשטפים במימי מקורות הגנגס, 108 מדרגות אל מקדשים שונים ועוד]- מוטרף ויקר מאוד כשלא כולם יכולים... העפת העפיפונים שייכת לדרך בילוי החג במשפחה, והם עפים בכל מקום.
שלשום בבוקר גילינו את מקום מכירת היוגורט השכונתי. יוגורט נעשה כל יום כי אין מקררים כאן. קנינו צלחת מחרס חד-פעמית בה כקילו יוגורט מאדם שעליו אסל, ומשני צידיו צלחות יוגורט, האחת בתוך השנייה. את שהותרנו לאחר אכילה עם גרנולה שמנו במקרר של המלון, לכל דכפין. היום כבר מצאנו מקום פחות תעשייתי לקנייה בכמות משפחתית.
היו לא מעט נפאלים שפגשנו, הרוצים לבא לעבוד בארץ. המרוץ אחר הכסף כאן מתגבר, ובארץ מרוויחים יותר מפי עשרה מאשר כאן. שכר מלצר כ-5,000 רופיות, בארץ כ-70,000 רופיות, אך לצאת לארץ עולה לכל אחד 5 מיליון רופיות. כדי להתעשר מארץ זבת חלב ודבש שלנו, עדיף לך להיות עשיר.
מחר נצא לראות את כפר הולדתו של בודהה, ומשם להודו. יש בהודו משהו מאיים בחיי היום-יום ובהתנהלות בה, אך היא צופנת הפתעות הרבה והזדמנויות לחוויות חדשות. תכננו גם למידה בה, שאת טיבה נספר בהמשך, כשנדע.
בינתיים שמרו על עצמכם, וביום שישי 2.11 בשעה 18:00 אצלכם - נשתמע , 104.5 על הסקלה שלכם,
לאה ודובי