ישראל בן דור

היסטוריון, עוסק בהוראת היסטוריה בבית הספר התיכון בחטיבה העליונה. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שכתבתי עוסקת ב"דימוי האויב הערבי ביישוב היהודי ובמדינת ישראל בין השנים 1947 - 1956" בהנחיית פרופ' יואב גלבר ופרופ' עוז אלמוג. במסגרת תחומי ההוראה: היסטוריה יהודית וכללית, היסטוריה של המזרח התיכון, לימודי ארץ-ישראל. לימדתי כעמית הוראה באוניברסיטת חיפה במשך חמש שנים קורסים בתולדות היישוב היהודי, מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי.עוסק בתיעוד ובכתיבת מחקרים וזכרונות כעוסק מורשה תחת הלוגו: " מחקרים היסטוריים שימושיים".

כל הבלוגים كل المدونات

יצחק (קורט) לוי, אדם לכל עת 8.11.09

על הכריכה, מתחת למילים בכתב ידו, דמותו של יצחק (קורט) לוי,יושב על הקרקע ורגליו פשוטות לפנים ועל פניו חיוך "צ'רלי צ'פלין" ונדמה שעוד מעט יעמוד על רגליו וילך באותה ההליכה הצ'פלינית הידועה אל האופק. זכות גדולה עשתה עימנו נכדתו, חגית לביא מחרשים, שערכה את זיכרונותיו והוציאה אותם לאור בספר. דמותו של יצחק לוי ודרך חייו מאירים את העשורים האחרונים בשקיעתה של יהדות גרמניה ואת תרומתה המיוחדת לבניין היישוב היהודי בארץ-ישראל.


בגרמניה

לוי נולד במשפחה יהודית-גרמנית בברלין, בשנת 1897. אביו היה רופא ובין היתר היה בין המייסדים של 'האגודה המרכזית של אזרחי גרמניה בני דת משה' שמטרתה הייתה להגן על זכויות היהודים ולהילחם באנטישמיות שהורגשה בגרמניה בשנות העשרים. הוא גדל באזור של קהילה יהודית מתבוללת בברלין ואחר כך עבר עם משפחתו לאזור פרייבורג, שבו גרו בכפר גינטרסטל. ימי נערותו היו שקטים ומאושרים אך עולמו התהפך כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה. אביו, רופא אורטופד, התגייס לצבא, קיבל דרגת קפיטן (סרן) ומילא תפקיד חשוב. אחיו גויס לצבא ובמאי 1916 גויס גם יצחק לצבא. הוא התחיל בחיל הרגלים, אחר כך הועבר לחיל הפרשים ולשדה הקרב הגיע כתותחן. הוא שקל להתנדב לשרות בפלסטינה, שהייתה אז בידי התורכים, ולבסוף הועבר כצלם ליחידת טייסים. רק בהיותו בצבא, התעוררה בו המודעות לעצם היותו יהודי. לאחר המלחמה נתפס לציונות וקרא ספרים רבים על הציונות והיהדות. במשקי איכרים בגרמניה, הכשיר עצמו לחקלאות באופן מעשי ובמקביל למד חקלאות באוניברסיטה.


בשנת 1923 עלה לארץ.
בהיותו אדם מעמיק ורגיש, שבחן כל דילמה בחיים על בסיס ערכים מוסריים, פיתח גם גישה ייחודית לעימות המתרחב בין יהודים לערבים בארץ-ישראל. לאחר מעשי הטבח ביהודים בחברון ובצפת במאורעות 1929, עקב חששותיו מהאסון הצפוי ליישוב היהודי בארץ, נסע ללונדון ונפגש עם הלורד הרברט סמואל, מי שהיה הנציב הבריטי הראשון. סמואל שוחח עימו והבטיח לו שהשלטונות הבריטיים מודעים למצב וכי ייתכן שישלחו אוניית מלחמה כתגבורת.

באותה עת כבר השתלב יצחק ב"ברית שלום", תנועה רעיונית קטנה שבראשה עמדו אישים בעלי שיעור קומה, יהודים מגרמניה ובראשם פרופ' יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית, הפילוסוף מרטין בובר ואחרים. תנועה זו העמידה בראש מעייניה את מניעת העימות עם הערבים והייתה מוכנה לוותר על מטרות היסוד של הציונות למען מטרה זו. בחזונה ראתה התנועה שתי אוטונומיות, יהודית וערבית, החיות תחת המנדט הבריטי.

חלוציותו של יצחק באה לידי ביטוי גם בדרכו כחקלאי בארץ-ישראל. הוא היה חלוץ בפיתוח ענף הלול וביקש לפתח את גידול תפוחי האדמה.


פעילות פוליטית


במקביל, היה שותף לניסיונות ההתארגנות הפוליטיים של העולים מגרמניה. בשנות השלושים, בזמן "המרד הערבי", ביקש לצרף חברים ערבים לארגון מגדלי העופות הבינלאומי. לצורך זה נסע לבקר חבר ערבי בדרך לבית לחם. אחר כך נסע לחבר אחר, שגר ביאזור (כיום אזור) והגיע למקום לפנות ערב. תושבי הכפר חשדו בו שהוא מרגל, המון התאסף סביבו ומישהו דקר אותו בסכין, שלמרבית המזל רק שרטה אותו קלות והוא הצליח להגיע לחולון הקרובה.

על רקע המצב המחמיר, החליט יצחק שהוא חייב לתרום להגנת היישוב ויצא לשמור במושבה סג'רה. מפקד ההגנה, שבדק את השמירה, היה יגאל אלון. בגיל 45, בדצמבר 1941, התגייס לצבא הבריטי, הצטרף ליחידת תובלה והשתתף בקרב אל-עלמין, שבו נעצרה התקדמות הכוחות הגרמניים בגבולה המערבי של מצרים. לאחר ששוחרר מהצבא הבריטי, ביקש להקים מוסד שיקום משותף לחיילים יהודים וערבים ששוחררו מהצבא הבריטי. בשנת 1955 יזם את הקמת "תנועת הארץ הקדושה" ששאפה לכונן שלום בין בני שלושת הדתות בארץ ישראל וגייס לעניין זה, בין היתר, סטודנטים מאוניברסיטת ירושלים, נכבדים מחיפה ואת עורך הדין אליאס קוסא. כאשר כתב קוסא לגדולי עולם ובהם מזכיר האו"ם דאג המרשלד על דיכוי ערבים בארץ, התנגד לוי לדעתו וניסה לשכנעו כי נעשו פעולות רבות לטובת הערבים.

ביוני 1955 קיבל לוי סכום כסף מבנו כדי לתרום לנזקקים והוא החליט לתרום שליש מהסכום לילדי הפליטים הערבים. מכתבו עם הסכום המצורף, שהיה אז משמעותי, הגיע לבן גוריון. סא"ל נחמיה ארגוב, מזכירו של בן גוריון, השיב ב- 4 ביולי 1955 שבן גוריון אינו מקבל תרומות וכי: "מאחר והחלטת מה לעשות בכסף, ודאי תדע להמציאו לתעודתו בדרך הישירה".
לוי החליט להמשיך ולפעול. הוא שלח מכתבים לבן גוריון, למשה שרת, למשרד החוץ, ועדת שביתת הנשק, עיריית ירושלים ואחרים. אחר כך נסע לנחל עוז ושקל ללכת לעזה ולמסור את הכסף "לתעודתו", אך לבסוף נרתע מהסכנה. ידידו אליאס קוסא ביקר בעיר העתיקה ומסר את התרומה. אולם לוי לא הסתפק בכך והחליט לחצות את קו הגבול העירוני. הוא ניגש לחייל ירדני ומסר לו מכתב בערבית וספר באנגלית ( "על פשרה" שמו) עבור המלך חוסיין. חיילי צה"ל גררו אותו לשטח ישראל. כתבות על המעשה הופיעו בעיתונות. אנשי צבא ובהם סא"ל ארגוב, הביעו את הערכתם לנכונותו לסכן את חייו למען השלום. אחר כך קיבל על עצמו לשמש מדריך במושב עופר, שבו רווחו סכסוכים בין עולים מחבל קוצ'ין בהודו, מבורמה ומעיראק, מתוך אמונה שיוכל לפשר ביניהם ולשפר את מצבו של המושב. ביום השנה לטבח כפר קאסם, יזם הקמת גלעד בכניסה לכפר. הדבר לא יצא לפועל, אך זר פרחים נמסר לנכבדי הכפר והמעשה הרשים מאוד את תושביו.

לאחר קום המדינה, הצטרף לוי לתנועת "נר"-"איחוד", בה היו יהודים בלבד, שהמשיכה לרדוף אחר השלום ברוח "ברית שלום". אולם הוא חש שחברי תנועתו ("נר"-"איחוד") מוכנים לוויתורים, מבלי לדרוש זאת מהערבים. "הרדיפה אחרי שלום הייתה כרגיל חד-צדדית" (ומליבם יוציאו מילים, עמ' 121). הפעילות, שהייתה עיונית בלבד, לא סיפקה אותו והוא הצטרף למפלגה הפרוגרסיבית (מפלגת מרכז ליברלית), בתקווה שבמסגרתה יוכל ליצור קשר עם הערבים, אך גם כאן לא נחל הצלחה.
עשייה ממשית התאפשרה במסגרת התנועה הבינלאומית למחנות עבודה, שהציבה לעצמה כמטרה לשתף אנשים מכל הדתות, העמים והשכבות החברתיות, בשיקום ובעזרה באזורים מוכי אסון. יצחק הצטרף למחנה עבודה בכפר ראמה (הסמוך לכרמיאל), בשנת 1955. קבוצה ובה יהודים, ערבים, אמריקאים, הולנדים, יוונים ושוויצרים, הכינה תשתית לסלילת כביש גישה בין הכפר לכביש הראשי. מחנה עבודה נוסף התקיים בבן שמן ובו הקימו המשתתפים גן נוי ומדשאה מסביב למוזיאון אלברט איינשטיין. עם הזמן פגה התלהבותו, כי הרגיש שהמשתתפים נמנעו מלהתמודד עם הבעיות העיקריות. נראה היה לו, שהערבים העדיפו ליצור קשרים עם האמריקאים ולא עם היהודים.
יצחק לוי האריך ימים ונפטר בגיל תשעים. כל השנים, נקט ביוזמות בלתי שגרתיות, ברוח אמונותיו והשקפותיו וברשימה קצרה זו באו לידי ביטוי רק חלק מהן.
ההיסטוריה מלמדת שמהפכות גדולות החלו לעיתים בפעולתם של יחידים, יוצאי דופן. לעיתים, בתוך המנגנונים הגדולים בהם אנו חיים, במיוחד בעידן הממוחשב שלנו, נשכחת מאיתנו יכולתו של היחיד להילחם למימוש רעיונותיו. זיכרונותיו של לוי מחזירים אלינו את האמונה בכוחו ובמעשיו של האדם לפעול גם "נגד הזרם".

מקורות
יצחק לוי, מליבם יוציאו מילים, (עריכה: חגית לביא) (2007)
תום שגב, שלום של משוגעים, הארץ, 14.8.09

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם