זה הזמן להילחם למען החינוך ולמען השלום
هذا هو الوقت كي نحارب من اجل التعليم والسلامקרוב לחודש עבר מאז שחזרתי מהמסע לפולין, קרוב לחודש אני מוצפת בשאלות, מנסה לענות לעצמי, מנסה להבין דברים שאין להם תשובה.
לפני שבוע נודע לי כי נשיא המדינה, מר שמעון פרס, מגיע לביקור בבית ספרנו, ולי ניתנו הזכות והכבוד לשאת דברים על הבמה בנוכחותו.
כבוד נשיא המדינה, זהו כבוד גדול לזכות בביקור של אישיות כה חשובה ומשמעותית במדינתנו, מבחינתנו זוהי ההוכחה לכך שלנוער יש השפעה על המדינה ושיש אנשים שאכפת להם מאיתנו.אדוני הנשיא עם כל הכבוד, ההתרגשות וההערכה העמוקה לביקורך החלטתי לכתוב על שני נושאים שהעסיקו אותי ואת חבריי בפולין, נושאים שהעלו שאלות שאינן נענו, אולי לך תהיה התשובה.
החינוך בבתי הספר באזורינו כולל את כל הדברים שאני מאמינה שנחוצים לנערים מתבגרים בגילנו: פעילויות חברתיות, לימודים מעמיקים, לימודי מקצועות בחירה, אומנויות וכו'. תמיד חשבתי שבית הספר שלי מייצג את החינוך בישראל, אך כיום, אני בטוחה שאני טועה.
אלימות, גניבות, רציחות, איומים, הם דברים שקורים יום יום בבתי ספר בארצנו, אם כך, חשבתי, בוודאי החינוך כושל, המערכת לא מצליחה להחזיק בתוכה ולעניין את כל אלה שמבצעים את אותם מעשים איומים. אולי אם רק היינו יכולים לבחור את הנושאים המעניינים אותנו, אולי אם לא היו מלמדים אותנו רק כדי לעבור בגרות, אולי אם היו מלמדים אותנו על אנושיות חמלה ונתינה יותר מדברים אחרים, אולי אז היינו מתעניינים, נהנים ללמוד, והופכים במקום לתלמידים טובים, לאנשים טובים.
אני מרגישה מבוכה כשראש ממשלה או שר, או נשיא, נושא נאום ומדבר על מלחמה שהתרחשה בישראל, ואני לא מבינה על מה הוא מדבר, כי זה לא היה במיקוד הבגרות שלי. השאיפה להישגים ולמצוינות, לציונים טובים, לפסיכומטרי גבוה, ולתארים מרשימים, גורמת לפליטת אלפי ומאות אלפי נערים כמוני וכמו כולם פה, ממערכת החינוך.
אצלנו במדינה, חינוך טוב עולה כסף, אצלנו לא כל נער מקבל הזדמנות שווה, לא כולם יטוסו לפולין ולא כולם יקבלו חינוך עמוק ומשמעותי, כבוד הנשיא המעגל הזה חייב להיפסק. איני יודעת מה התשובה או המענה לדברים שהצגתי כרגע איני יודעת בוודאות מה הדבר שיש לשנות, אני רק יודעת שצריך לשנותו.
אדוני הנשיא, רצית להיות רועה צאן, רצית להיות השומר, המגן, זה שמחזיר את הגדיים האובדים חזרה לאמם. במסעי לפולין חשבתי רבות על המלחמה שלנו על החזרתו של גלעד שליט לבית אימו. חשבתי רבות על מלחמות, ולמה הן נחוצות? למה נחוצים, הרוגים, פצועים או שבויים?
בבתי הספר אנו לומדים על גבורות חילי ישראל, לומדים על הגאווה במלחמת ששת הימים ועל האכזבה ביום כיפור. מגיעים אלינו חיילים מצה"ל לשכנע ולגייס אותנו להאמין בצבא הגנה לישראל, להאמין בלחימה, בהגנה על עצמנו, להאמין בצבא העם. בוודאי שאתגייס לצה"ל, איזה אדם אהיה אם לא אתרום את חלקי למאמץ המלחמתי המתמיד של ישראל, בוודאי שאשמור על משפחתי, ואתמוך באלה השומרים על ארצם בכל רחבי המדינה.
אבל מעבר לרגשות ההרואיים, הרצון להציל, הרצון להגן, מסע ההסברה המקיף של צה"ל המלהיב אותנו לגבי הגיוס, מעבר לתשובות שאנחנו כל כך רוצים לספק לצבא בכל המבחנים שאנו עוברים, אני חושבת שגם לנו מגיעות תשובות.
גלעד שליט הוא בוגר בית ספרנו, ישנם אחדים בקהל שהם שכנים של משפחתו, חברים שלהם, אדוני הנשיא, איך נוכל לעשות את ההפרדה בין הרצון להתגייס לבין האכזבה מטיפול המדינה בעניין שליט? איך נרצה ללבוש מדים, כשגלעד עוד לא פשט את מדי השבוי? איך נוכל ללחום ולהפגין כנגד המדינה, למען גלעד, ומצד שני לצאת להילחם בצבא ההגנה לישראל? ככול שמתקרב זמן הגיוס כך עולות בי שאלות אלה, ככול שרצוני להחזיר את גלעד הולך וגדל, כך מתעצמת ההתרגשות להיות חלק מצה"ל.
אני מקווה שיום אחד כולנו נשפיע על החינוך בארצנו, יום אחד אנחנו נגרום לשינוי, כל אותם תלמידים שפה בקהל, נרעה את צאננו למקום מבטחים, נהייה משוררי כוכבים, ללא דאגות.
אני כל כך רוצה להאמין שבזכותנו העולם יראה אחרת, אלימות תהיה מילה גסה, לימודים וחינוך, בתנועות נוער ובבתי הספר, יהיו אמיתיים ונגישים לכלל.
ובנוסף לזאת אני מקווה, שלא נדע מהם מלחמות, מהם הרוגים ומהם שבויים, שכשגלעד יחזור ואנחנו נתגייס, נישבע בלבנו, שיותר משאנו נלחמים על הגנת ארצנו, אנחנו לוחמים למען החינוך והשלום.



















