קצת לפני הודו- אוירה בקטמנדו 18.10.09

18.10.07
אהלן,
הנה הגענו לעוד הגיגים ועדיין בנפאל. היום נקבל ויזה להודו לחצי שנה, כנראה, ונתחיל להדְרים. בינתיים ניסע להיפרד מהאוורסט על ידי תצפית אליו ביום יפה [כך נקווה], אחרי כן דרומה ללומביני, וחציית הגבול, עדיין לא סגורים לאן. מי שעדיין לא הורידgoogle earth - זה הזמן לעשות זאת וללמוד עולם.

יש לנו חוב אליכם מהביקור בפוקרה. יום אחד לקחנו אופנוע, לא שהיה ניסיון קודם אך כנראה שאף פעם לא מאוחר, וטיילנו מסביב לאגם. חוץ מהתמרחות אחת באיזה סיבוב בעלייה להר כלשהו ושימוש ראשוני בפלסטרים שלאה הביאה, הכל עבר בשלום והיה כיף לחוות בעוד דרך, שונה, את החיים. אמרנו כבר - מה שעדיין לא ניסינו, לא בהכרח מאוחר, ועוד צעיר הטיול.
אז איך אנחנו חיים כאן? קודם כל ה"טאמל" - לב התיירות של קטמנדו. צפוף וסואן מאוד, צידי הרחובות הצרים מלאים כוכים של מטר על מטר, ברובם, הנקראים חנויות. יכול לשבת בן אדם בכוכו ולא להצליח למתוח את איבריו אלא רק אם יוצא הוא ממנה. כל אחד מזמין לקנות על ידי הברכה המסורתית "נמסטה", ועל אלה ישנם רוכלים עם חליל או פסלון או כל דבר נייד המנסים את מזלם איתך לעיתים גם כברת דרך, עם או ללא מענה. ולאחריהם קבצנים, ילדים המבקשים אוכל או אמהות על תינוקיהן ובקבוק ריק איתן כתפאורה למצבן הקשה. לא בהכרח התמונה היא כל הסיפור, כנראה יש "ארגון אמהות לא עובדות" המפזר את הנשים ברחבי הטאמל. מעל כל אלה, מסעדות ובלילה מועדוני ריקודים ומוזיקה, העיקר שתבוא בלב חפץ ותצא בכיס קל. יש רחובות מסוימים שהם קצת בשולי העניינים, שם המלון שלנו כעת, בהם יש פעילות מסחרית ערה ביום ובלילה הם עירומים ללא הכר, ורק אופנועים ואנשים נעים בהם בחשכה. למרות האווירה הכאילו עבריינית של מסחר, מועדונים, סמים והרבה תיירים צעירים, בטוח להסתובב פה בלילה, אין הטרדות ואין פשע, אולי זה זמני ואולי התרבות הנפאלית עדיין מחזיקה.
אנחנו חיים על כ 115 ש"ח ליום. כל שקל שקול לכ-15 רופיות. לינת לילה עולה כ-25 ₪, והיתר הולך על אוכל ומעט נסיעות. נסיעות ארוכות הן אקסטרה, אך אם נוסעים בתחבורה המקומית, ה"לוקל בס", גם היא לא ממש. למשל, נסיעה של 8 שעות תעלה כ-7.70 ש"ח. לא ממש טרגי. אם רוצים לנסוע יותר טוב, משלמים פי שלושה וחמישה. אנחנו מנסים לנסוע ב"לוקל", או במיניבוס.
מה אוכלים? בבוקר שתי ביצים וטוסט או גרנולה עם יוגורט - מה שיש, אחרי כן מנה של אורז עם משהו שהוא עדשים או ירקות בצורות שונות ומסוגים שונים. אין כל כך מטבח נפאלי, יש כאן גם מהודו, סין ובגלל התיירות האירופית - איטלקי ומקסיקני. לעיתים, כמו היום למשל, בגלל שהיינו מונחים עד כמעט צהריים בשגרירות הודו, אכלנו בוקר מאוחר, נאכל צהריים מאוחר, ונקנח בערב באיזו עוגה וקפה. קפה שחור או אספרסו קשה להשיג, ובשבילם קפה שחור הוא נס ללא חלב. הנפאלים בכלל שותים תה. לנו במלון יש כף חשמלית וקפה לשעת חירום. חלק מההתנסות היא גם להסתפק במועט, כהכרה לא ככורח, ונראה שעד כה הצלחנו סביר.
מה עושים? מה שרוצים, הולכים לאכול עם ספר ויושבים ארוכות, נוסעים מחוץ לעיר למקום יפה אחר, כמו אתמול, כשנסענו לשכונה אחרת בקטמנדו שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר לשימור ושם שוטטנו יום; מביאים ולוקחים כביסה, אינטרנט, אתמול דיברנו בסקייפ עם מעין ארוכות, ומתכננים את ההמשך. בימים הראשונים שוטטנו עם תרמילי הגב. לפני כמה ימים קנתה לנו לאה תיקי צד מבד, ועליהם חיינו, יותר חופשיים, סוחבים פחות ובעיקר חנוטים פחות.
ושירותים? למי שהתרגל לשיטה המקומית, אין דאגה, בכל שירותי בול קליעה יש מים לשטיפה ו....התחתונים כבר ינגבו את המים. אם אין סבון ליד, מחפשים במקום אחר ובינתיים נשמרים. המקומיים בכלל אוכלים ומושיטים רק את יד ימין.
הספקי הקריאה הם עצומים, ויש בבית חב"ד המקומי ספריית החלפה, ספר תמורת ספר.
בית חב"ד גם הוא מקום ייחודי, בעצם, מושבה ישראלית בלב קטמנדו, לשם באים כשרק נוחתים ואפשר להניח את הציוד ולצאת לחיפושי מלון ביתר קלות; לשם באים כשמשעמם ו/או רוצים קצת ישראלים; שם יש שניצל עם צ'יפס, תאוות הילדים חסרי ההורים שכאן, הרבה עצות והחלפת מידע. נרשמים כדי שיידעו עליך, יש קבלות שבת וחגים, וכל הזמן שוקק חיים. נדמה לי שמשרד החוץ החטיא משהו בכך שלא הפך עצמו לביתם העממי של הישראלים, אבל בשביל זה צריך שרים שהם אנשים שזוכרים מי מממנם ומחויבי ציבור, אך למה לקלקל. לזכותם ייאמר, שאינם לוחצים או מערימים, אין חובה לכלום מבחינה דתית, ויש להם מידע שלא יסולא בפז, חופשי לשימוש כולם. כאן גם פגשנו חברים שונים, כולל חברים של חברים, מי שעשה עם שחם, הבן שלנו, חודש לימוד כאן בנפאל, ועוד ועוד.
לאה יושבת כשעל פניה סבל גדול, כואב לה הגב, כנראה מהנסיעה על האופנוע ואחרי כן ממעבר המלונות בקטמנדו, הבטחתי לה מסאז' עם שמן מיוחד שקנינו, ואני הולך לממש את ההבטחה.
שמרו על המולדת, מפה היא נראית יותר צבעונית ונאה. נתראה בקרוב, על פני הסייבר, אם בהודו או בהשפעת לומביני, תמונות יגיעו בהמשך, עדיין לא נצרבו.
לאה ודובי