תיעוד ואובדן 15.10.09

את יומני התחלתי לכתוב בגיל 22. זה היה במטוס אל על שעשה דרכו לאירופה וארה"ב. הייתי נרגש מאוד שכן, הייתה זו טיסתי הראשונה לחו"ל, חשבתי במושגים של אירוע היסטורי מכונן..
מאז אותה טיסה ועד היום אני כותב. ביומן אני מתעד את חיי, את שעובר עלי, מחשבות ורגשות. היומן עוזר לי לחשוב בבהירות, להתמודד עם קשיים, להתעודד ולהמשיך הלאה, בהחלט סוג של תראפיה. אני גם יכול לראות שכתיבתי ביומן הפכה עם השנים מדיווח והסבר של הסיטואציה לתיאור רגשות, חשיפה עצמית ומתן ביטוי לאסוציאציות שעולות. מדי פעם עולה השאלה מה יקרה לכתבים האלה? שמא אוריש את היומנים הרבים הממלאים את מדפי הספרים לילדיי? אפשר שתהיה זאת מתנה נפלאה אבל יתכן גם שיהיה זה עול ומעמסה עליהם? אומללים שכמותם!

את יהושע זמיר ז"ל פגשתי בעקבות שיחה עם מטפלת באמנויות מירושלים, שסיפרה לי על האב השכול המארגן סדנאות של התמודדות עם אובדנים בעזרת תמונות. מיד נדלקתי על הרעיון ונסעתי לקיבוץ עין דור לפגוש את יהושע, מצאתי אדם סקרן ומעניין בן 75 שכל החיים עוד לפניו. הרגשתי שהנה לפני אדם שיעזור לי לנסות ולהבין את הרצון, שלא לומר ההכרח, לתעד את חיי ואת חיי האחרים, את הסביבה הקרובה והמציאות הניבטת מבעד לעדשת המצלמה.

יהושע זמיר איבד את אביו כשהיה בן שנה בלבד. אולי זה מה שגרם לו, כל חייו, לנסות לשמר את הקיים. הוא עשה זאת דרך מסמכים וצילומים שאסף וצילם באובססיביות רבה. לימים הפך העיסוק הזה שלו בתיעוד למקצוע ואף הביא תועלת רבה לתושבי הקיבוץ שהיה שותף בהקמתו. הוא תיעד במצלמתו את חגי הקיבוץ, ימי הזיכרון, את השמחה והעצב, את הולדת הילדים ומות הזקנים. הוא כתב מאות מכתבים ומאמרים, אליהם צירף מאמרים, סרטים ותמונות שנראו לו בעלי חשיבות מיוחדת.
לאחר שבנו, צעיר ילדיו, ירון, נהרג על הבופור, ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, החליט יהושוע לצאת לדרך חדשה. הרצון להמשיך לחיות על אף האובדן הנורא הביא אותו לנסות לפעול למען אחרים בהתמודדות עם האובדן, וכידוע החיים רצופים באובדנים, במיוחד בארצנו.
הוא החל לנסות לשווק את הרעיון, שעלה אצלו בעקבות האובדן שחווה בעצמו. הוא הציע לערוך סדנאות שבהן יתמודדו המשתתפים עם נושא האובדן. במסגרת הקבוצה כל משתתף מביא שלושה צילומים משמעותיים מחייו ומסביר את משמעות הצילום עבורו ומדוע הביא את הצילום לסדנא. מסתבר שכשאתה נדרש להביא שלוש תמונות משמעותיות מחייך, מן הסתם התמונה מקבלת משמעות מיוחדת בגלל מה שהיה, ואיננו עוד...החקירה הנוקבת שערך יהושע בסרט עם עצמו מול המצלמה היוותה עבורי תמונת מראה מרתקת ומלמדת.
הצילום, הכתיבה, הציור וככלל היצירה, מבטאת את הרצון הקמאי של האדם להשאיר חותם ומורשת על פני האדמה שעליה העביר את שנות חייו. אנו רוצים להאמין כי נוכחותנו כאן יש לה משמעות, שהיצירה ופירותיה (ואני מתכוון לכל יצירה גם כזו שאיננה נחשבת לאמנות) יישארו חקוקים בזיכרון האנושי לדורי דורות, אולי אפילו נזכה לחיי נצח. ואולם אם נתבונן סביבנו נראה את אפסותנו אל מול היקום העצום הבלתי נגמר והבלתי מובן לנו, ונבין עד כמה זאת מחשבה מוגבלת של מוח מוגבל. ועדיין חיפוש המשמעות בתוך הכאוס ועבודת היצירה בתוכה מביאים מזור, ולו רגעי, אל מול האובדן המתמשך.

קישור לקטע מהסרט "כוונות טובות"
http://www.youtube.com/user/1492gogo#p/a