פוקרה קטמנדו וויזה להודו 5.10.09

15.10.07
אהלן לכולכם,

חזרנו לקטמנדו, לא מרצון ולא מתוכנן, כמו כמעט הכל, אך התברר לנו בפוקרה כי עלינו להגיע לסדר ויזה להודו שרק כאן עושים. ומכיוון שחג הינדואי בא עלינו לטובה, והשגרירות תהיה סגורה חלקית, צריך למהר. אז בלי הרבה הכנות, חיפשנו נסיעה ונסענו לקטמנדו. שש שעות בדרך, אך על זה עוד יסופר.
בפוקרה היה מעין נופש פעיל. זו עיר על שפת אגם, לנופש וליציאה לטרקים. מכיוון שחזרנו מטרק, היינו צריכים לנוח ולנפוש וקצת לבלות. יש שם פגודה לשלום עולמי המשקיפה על כל העמק. הלכנו אליה כטיול יום, ביער גשם יפה עטור צמחיה וקופים. התחלנו להתברבר, עד שילד מקומי הציל אותנו ולקח אותנו למעלה תמורת 50 רופיות שהן כשלושה שקלים, והיה מאושר וגם אנחנו. טיפסנו כשעה וחצי אל הפסגה, נעולי סנדלים, והעלוקות התנפלו עלינו ומצצו את דמנו. אותי עלוקה אחת, ואחת שנכשלה, ואת לאה חמש.
המקום יפה, וממנו נוף מדהים, ויש בו חדר תפילה שבו מוזמן כל אחד לשאת את תפילתו לאלוהיו או כל דבר למען שלום עולמי, וזה מרגש מאוד להיות במקום כזה, לנו, מי שבילה ופעל למען שלום בארץ במשך שנים, עם אמית בבטן ועל הכתפיים, עם שחם בבטן ועל הכתפיים, וכנ"ל מעין. לאה התפללה חרישית ב"הלוואי", ואני כתבתי בספר האורחים את פנייתי לכל מי שמבקר שיעשה למען השלום. מכיוון שידענו שחלקכם לא יגיעו לשם, עשינו זאת גם בשמכם, ובטח לא תכעסו. גלשנו אל שפת האגם כ-300 מטר ולקחנו סירה אל הגדה ממנה יצאנו.
הוצאת ויזה בשגרירות הודו היא הכנה לבאות. באים בבוקר, שעה וחצי לפני הפתיחה, לוקחים מספר הכתוב על פקק מעוך של בקבוקי שתייה, היינו 50. נכנסים לאט לאט ועומדים בפנים בתור וב-12 בצהריים סוגרים. הספקת או לא. מי שלא - יבוא למחרת. אחרי שמילאנו טפסים ושילמנו מקדמה, נבוא בעוד שלושה ימים לטפסים נוספים, לתשלום נוסף, להושטת דרכון, ושוב נבוא אותו יום אחר הצהריים לקחת את הוויזה מוכנה.
בנפאל בעיה קשה של עבודת ילדים. מעל מיליון וחצי עובדים ללא תמורה ושכר. פגשנו במלונות משפחתיים רבים נערות ונערים עובדים, כשהסיפור הוא שהוריהם שלחו אותם לקרובים, להם בית הארחה, כדי שילמדו בבית הספר המקומי כי הוא טוב יותר מאשר בכפר. ובינתיים הנער או הנערה לא מפסיקים לעבוד, לפני ואחרי הלימודים, וכל זה בעבור אוכל ומקום לישון. אלה כנראה המקרים הקלים, והבעיה רחבה וקשה. בכלל, מעורבות המדינה בחיים היא אפסית. למשל, בכפרים שעברנו בהימלאיה - לחלקם יש חשמל, איך? אנשי הכפר אוספים כסף ומקימים טורבינה העובדת על מימי הנהר הקרוב, וכל כפר תלוי ביוזמת אנשיו. לעיתים מתארגנים כמה כפרים ביחד. הפסקות החשמל הן קבועות, ואין בית או עסק ללא נרות מוכנים. גם לנו בתרמיל.
מצווה נוספת בנפאל היא "סחוט את התייר". יש מחירונים שונים למקומיים ולתיירים בכל דבר. בנסיעה לקטמנדו, למשל, מאיתנו גבו 500 רופיות לכרטיס, משהו כמו 35 לעומת חצי ואף פחות ממקומי. כך גם בכל ספר, מפה, קילו תפוחים, אוכל במסעדות. וצריך להיות ער לזה ולהתווכח ולהצליח - לעיתים. וכשלא יודעים - משלמים, בסופו של דבר אנחנו חיים בתקציב המקומי.
בדרך חזרה לקטמנדו, האורז בשדות שהיה בשיא ירקותו כבר הצהיב והחל להיאסף, וגם התרנגולת ואפרוחיה גדלו לבלי הכר. כל הדרך נראתה שוב כמו גן העדן האבוד, ודיברנו בינינו שמא תמונת גן העדן שעליה גדלנו, ירק ותבואה, פלגי מים ועדרים רועים איננה התמונה השלמה, ויש תוספות ותיקונים, כי לא בטוח שהנפאלים חושבים שהם בגן עדן.
בנפאל, כנראה, כולם מכירים את כולם. כל מפגש הוא מחויך ומשמח, מדברים באריכות, יש תמיד על מה, גם מפגשים אקראיים כשתקועים בכבישים נראים כאילו כולם היו בגולני , בנח"ל או אותו מחזור בגבעת חביבה. תמיד שמחים להיפגש ולדבר. אל כל בחורה צעירה פנייה משלה, וכך למבוגרת, וזה נשמע כאילו רק לא התראו זמן רב וממשיכים שיחה שהופסקה. החברה נראית ידידותית להפליא. בעצם, למה לא?

שיהיה לכם כל טוב, להתראות בהגיגים הבא
לאה ודובי עדיין בקטמנדו, נפאל