סיפור הטרק "אראונד אנאפורנה" בנפאל 28.9.09

9.10.07
אהלן,
תאמינו או לא, אבל הגענו לפוקרה. אחרי 17 ימים של הליכה, ולבסוף טיסה, הגענו, אבל לא נקדים המאוחר. יצאנו לטרק הנקרא אראונד אנפורנה. אם תשמעו את ילדיכם, כשאתם במטבח, שואלים : האם עשית את האראונד? - תוכלו להתערב ולומר שאתם מכירים מישהם שעשו. אז זה אנחנו.

הלכנו שבועיים מבלי לראות או לשמוע רכב. כל החלק הצפוני של הטרק עובר בין כפרים שאין אליהם גישה בשום רכב גלגלי. את כל צורכיהם מביאים שיירות של פרדות וחמורים, וגם סבלים הנושאים חבילות ענק, לעתים פי שניים ממשקל גופם ובגודל, תמיד יותר מגודלם. אנחנו נעלנו נעלי הליכה טובות, הציוד היומי עלינו, והשאר על הארי פורטר, הצעיר שליווה אותנו; והם, הסבלים המקומיים, בכפכפי אילת ומעט בגדים עליהם. ביומיים הראשונים היה אביב, לאחר מכן, שבעה ימים של גשם טורדני, יום ולילה ללא הפסק, אנחנו במעילי גשם ונעלי הליכה, והסבלים בכפכפיהם. כך אגב גם ביום השלג שהיה היום השביעי, כבד ממש כפי שוותיקי מננג, הכפר בו שהינו, לא זוכרים כמותו.
ההליכה היא חוויה מיוחדת. קודם כל, שבועיים, יום-יום הולכים כ-7 שעות. מתקדמים וגם עולים. התחלנו בגובה של בערך 700 מטר מעל פני הים, שיא הגובה אליו הגענו לאחר כ-13 יום היה 5,416 מטר, מעבר הרים מושלג. הימים עצמם היו נעימים ויפים, עוברים בנופים של יערות גשם, אחרי כן אלפיניים, שדות אורז, אחריהם תירס ולאחר מכן כוסמת וחיטה. כל גובה והגידול שלו.
בימים הקרים ובכפרים היותר נידחים היינו מגיעים אל הגסט האוז שבחרנו, ושם ישנים ואוכלים. מנת דהל בהט - אורז עם מרק עדשים בערב או בצהריים או גם וגם. בבוקר, דיסת קוואקר, חביתה, וקדימה לדרך. לעיתים היינו אוכלים את הארוחות עם בני המשפחה, כדי שיהיה חם ונעים. החדרים - כוכים לא מחוממים כלל, והרבה שמיכות. החימום רק במקום מרכזי אחד, לעיתים. ככל שעלינו בגובה, יותר מחממים וב-3,00 מטר בערך יש חדר אוכל מחומם בעץ. שוב עד גובה 4,000, שם כבר קשה להשיג עצים, והארי פורטר ידע היכן מחממים והיכן לא.
הנופים הטבעיים והאנושיים מדהימים. אם אין אפשרות להסיע ציוד, הרי כל מה שיש הובא על גב, ולכן יש מה שנחוץ בלבד. במננג, כפר בגובה 3,500 מטר, נשארנו יום מנוחה כדי להסתגל לגובה, כך ההוראות. בנוסף, קיבלנו הרצאה על מחלת גבהים. צריך לדעת שמחלת גבהים הורגת, כך פשוט, לכן הסימנים וההיענות להם כל כך חשובים. מכיון שסבלתי מכאב ראש - חשד למחלת גבהים - נשארנו שם יום נוסף, ויצאנו להמשך המסע.
עד מננג - גשם ללא הפסק ולא רואים את הפסגות של האנפורנה. אחרי סופת השלג, יום אביבי נפלא ומאיר פנים שילווה אותנו כל ההמשך. איך חיים שם? החיים מתנהלים במטבח-סלון. כירה במרכז שעליה מבשלים, אורז, עדשים ושאר פחמימות, מים חמים לתה כל הזמן. וכל החיים סביב לזה. הבנייה מאבן ועץ, לעיתים טיח מבוץ - לא תמיד. הגג מפח או אבן, ועליה בוץ יבש של אדמה לא מחלחלת. השירותים, לעיתים בחדר והרבה לא - בול פגיעה עם מים זורמים או רק דלי לשטיפה. המקלחת - אם יש אז לעיתים חמה מדוד שמש, כשיש שמש, או דלי מחומם על האש בתשלום נוסף. הלינה לא יקרה במיוחד, והרווח בנוי על ארוחת הערב והבוקר במקום. במרבית המקומות יש פיקוח על המחירים.
יצאנו ממננג לכיוון מעבר ההרים. כל יום עלינו כמה מאות מטרים, שהשתרעו לאורך 10-18 קילומטר. יום אחד, שהיה לפני שיא העלייה, עלינו 900 מטר בגובה - מה שיכול לעורר את מחלת הגבהים, מ-4,000 מטר ל-4,900 מטר. מ"יאק קהרטה" עד למחנה הגבוה לפני מעבר ההרים. הנסיון הצליח ולא חלינו ולמחרת, ב-5:00 בבוקר החילונו את המסע אל מעבר ההרים. צעדנו בשלג בעומק של 80 עד 100 ס"מ. ההליכה היתה די קשה אבל נעימה, בתחילה, עם פנסי ראש דולקים ולאחר 45 דקות לאור הזריחה. עלינו עוד 500 מטר, ובשעה 08:20 בדיוק נגלה לעינינו השלט המודיע על מעבר ההרים שגובהו 5,416 מטר. כוס תה חמה היתה פיצוי להליכה דלילת האוויר אותה עשינו והבשורה כי עלינו לרדת 1,600 מטר עוד היום, לצידו השני של המעבר. שמו של המעבר טורונג.
הירידה היתה דרמטית: שיפוע כלל לא מתון של שלג, ולאחר כ-200 מטר - מדבר. הצד הצפוני של ההרים - ירוק עד, הצד הדרומי - מצפה רמון; או כמו ששרנו: כל הנגב הוא דומה. הירידה נמשכה עד הצהריים, ולאה נשפכה ברגע שהגענו לבתים הראשונים. השרירים בגדו בה, והיא נשכבה לישון. עוד שעה עד לכפר "מוקטינת" הסמוך, והגענו למלון בוב מרלי. שמענו וראינו אופנוע ראשון מזה שבועיים.
הכפר קדוש לשתי הדתות, ההינדית והבודהיסטית, ומאוד להינדים ולכן, מדי כמה שעות, נוחת הליקופטר עם צליינים מהודו הבאים להתפלל ולהתרחץ ב-108 המקלחות ששם. המים האלה קדושים, הם מגיעים בסופו של דבר לגנגס. אנחנו נגענו בהם ושתינו מהם לפני כן.
נחנו כיום, והמשכנו לכיוון ג'ומסום, שם היתה נקודת השבירה השנייה - בג'ומסום, מנחת למטוסים. הלכנו אל כפר "מרפה", שהוא ערש התפוחים של נפאל וכעת עונתו, אך לאה לא עמדה בתלאות - חזרנו לג'ומסום וחיפשנו טיסה חזרה לכאן - פוקרה. אחרי יום המתנה זכינו, וכעבור 20 דקות, לאחר טיסת בוקר יפהפיה מעל האזורים בהם לא צעדנו, נחתנו בפוקרה, מכאן יצאנו לפני 17 יום.
כל הדרך פגשנו במטיילים רבים מכל העולם וכמובן הרבה ישראלים. היינו ותיקי המחזור שלנו על הציר. היתר היו בני תשחורת, ובעיקר בנים. חלק מהחבר'ה אפילו דאגו לנו, איך נעמוד בתלאות. ובכל זאת יכולנו לה. בפוקרה פגשנו שוב ברובם.
המסע היה מסע של החיים. המאמץ הפיזי, ההליכה הממושכת, ההסתפקות במינימום, החיים בתנאים שאינם מוכרים והמאמצים שאינם מוכרים עשו טוב על הנשמה ועל הביטחון שלנו בעצמנו. בהליכה, חשבתי הרבה על מה אכתוב לכם, ונדמה לי שהטיול הזה היה הליכה כנגד הפחדים. בגילים שלנו, ההרגלים שמשתלטים עלינו מונעים מאיתנו לקחת סיכונים, וכך גם הזדמנויות, והטרק דחק את הפחדים רחוק. אנחנו יכולים! המאמצים לא בשמים, והרווח מהנוף ומהאנשים ומההתמודדות שלנו עצום.
את הרבע האחרון של הטרק לא עשינו, אך את חלקו העיקרי והקשה כן, ועוד איך. הכיף של היחד וההתגברות על הקשיים הפיזיים והנפשיים, ביחד, היו השקעה לטווח ארוך.
כעת מטיילים קצת באיזור, נחים ומתכננים את ההמשך. כשנדע - נודיע.
שתיהנו מכל רגע, להתראות בשמחות ואל תשכחו - גבי זוהר ברדיו צפון 104.5 101.5 יום שישי הקרוב אחרי חמש. נשתמע.
לאה ודובי