בעקבות המסע לפולין של כיתה י"ב בבית הספר מנור כברי, כתבה ירדן שיר על
זיכרון הגבורה ועל תקוותה לעתיד. השיר משלב מלים משירים מוכרים על השואה
החול יזכור את הגלים, וגם הקצף עוד זוכר,
נישא עינינו להרים, נמרוד, לא נוותר.
לא נשכח את גיבורי החייל, לא את אמיצי הלב,
לא נשכח את שהלכו גאים, לחמו בדם ובכאב.
הכל ישוב אל המצולות, זולת הקצף הלבן,
והגבורה והתקוות, הקצף לא ייקח אותן.
בין החצב והקברים והשקמה,
לא נשכח את ששרדו את הזוועות.
בין אסונות, ואכזבות ומלחמה,
נדע גם אנו לקוות.
כשידעכו נרות הליל, כשהירח יעבור,
נדע לחלום ולייחל, אך גם נדע תמיד לזכור,
ובנתיבי אבק וזמן, כשנרעב ונתעייף,
אז נזכור את גבורתם, נרגיש את הצביטה בלב.
נלך בזאת הדרך, יום ולילה לאורכה,
נעריץ את אלו, שנשמעה צעקתם מהשתיקה.
בעקבותיהם ניסע,
בעקבות תקוותם המשוגעת,
הם הביסו את התבוסה,
אז גם לנו יש סיכוי, אני יודעת.
אני חושב שהשיר יפה מאוד, רגיש מאוד, ומשתמש במוטיבים עוצמתיים מאוד מיום הזיכרון החוברים אל מוטיבים מרגשים מיום השואה. וגם יש בו קידוש תמים של יסוד הגבורה וההקרבה העצמית של הנופלים בקרב.
ואם זאת צריך מאוד להיזהר, כי כאשר מחברים הערצה ו"הקרבה עצמית" למחנה-ריכוז הדבר מעורר בי תמיד חלחלה גדולה (הרי איש משוכני המחנה לא נמצא שם ממניעים של הקרבה עצמית). תמיד אורבת סכנה לפתחנו שחיבור בין גבורה למוות יהפוך לקיטש (קיראו בספרו של שאול פרידלנדר "קיטש ומוות").
ולכן גם אילו נערה פלסטינית הייתה כותבת את השיר הזה על לוחם ג'יהאד איסלאמי שנהרג בקרב או מת בפיצוץ עצמו באוטובוס, הייתי מבין גם אותה ומתחלחל באותה מידה.
המוות איננו קדוש. החיים כן!
דודו פלמה
השיר נכתב בהשראת מורדכי אנלוויץ' שלחם בגטו ורשה, זוהיא הגבורה בעיני. אבל אני בהחלט מבינה את דבריך ושמחה שפקחת את עינילמשמעות זו שמצאת בשיר. זה מראה כמה אומנות היא סובייקטיבית וניתנת לפירושים שונים, ולכן יפה ועמוקה, תודה.