חשופה

הקיץ נחת עלינו ברוב טובו ושם עלינו עול כבד- חום ולחות. כלל ידוע השגור בכל מוח ישראלי הוא שברגע שבו הקיץ מידפק על דלתותינו, זה הזמן ללכת להשתכשך בים. אי לכך ובהתאם לזאת ארגן בית הספר שלי נסיעה לחוף אכזיב ביום האחרון ללימודים. כל התלמידות החלו לדון בבגד ים שילבשו או יקנו במיטב כספן וכיצד יכסו אותו בחולצה רחבה בשל הבושה.
אני שתקתי וחשתי איך הדם מפעפע וגועש בי. במה יש להתבייש? חלקן נראות נפלא, חלקן ניחנו בגוף נאה קצת פחות, אך נבראנו כולנו עירום ועריה ואבותינו פסעו בגן העדן כשאין מלבוש לגופם, כך שאפשרי ולגיטימי לחשוף את שאר הבשר שאנו פחות מתגאים בו. בימים כתיקונם אותן בנות מבוישות חושפות ללא בושה ניצני חזה, שוקיים וגב מבלי להתאמץ להסתיר דבר. אז מהיכן מגיעה לפתע כל הבושה הזאת להתהדר בבגד ים? אולי זו פשוט הבטן התפוחה במקצת, אולי צורת הגוף הלא מעודנת ואולי - מה שהבנים יגידו על אותם דברים.
לשם שינוי כל החששות הללו לא נגעו בי, הרגשתי חופשייה לחשוף את מיטב קימורי ובשרי לעיני כול בבגד ים לא מאוד צנוע. בשנים עברו הייתי עומדת יחד איתן ואומרת את אותם הדברים ממש, אך השנה חלו בי תמורות ותהפוכות, שאפשר לקרוא להן התבגרות. אחרי שנים של סלידה מהגוף הזה, הגוף שלי, שבו יושב המוח הזה, למדתי סוף כל סוף לאהוב אותו. מדוע לי להסתיר אותו? מה כבר יש לי להסתיר? זכיתי בגוף נשי ומהודר, שכמעט ולא ניחן במומים, ובניגוד לרוב חברותיי אני לא נראית כילדה לא מפותחת שדחפה המון ריפוד לתוך חזייה קטנה. ועוד - לא לחינם השקעתי כסף בבגד הים הזה, ואני הולכת ללבוש אותו כפי שהוא, מבלי להתאמץ לכסותו.

משבחרתי להשמיע את דעתי, הביטו בי הכול בסלידה. לא, הן לא יכולות ללבוש בגד ים, הגוף שלהן מכוער, ובכלל מי אני שאומר להן מה לעשות? אם הן ירצו הן ילבשו גם חרמונית מעל. הבנתי שאני מנסה לשווא, אך בליבי תהיתי כיצד מרגישים הוריהם שמימנו את בגדי הים הראוותניים והיקרים, והרי הם מוסתרים מתחת לכמה שכבות של גופיות ומכנסי גברים רחבים.
את חלקי בעסקה קיימתי ולראשונה לא התכסיתי. ירדתי לחוף יחד עם כולם, פשטתי בתנועה חדה אחת את השמלה ונותרתי חשופה לעיני כול. בחיוך זעיר ובארשת גאה התהלכתי סביב, מתעלמת מאותם מבטי סלידה או קנאה שננעצו בי. איש לא יעז להחמיא לי מלבד כמה חברות, אך זה כבר לא ידכא אותי. כל פרצוף עקום מסגיר את מחשבות המסתכלים.
חשתי חופשייה מאי פעם, יפה מאי פעם, חשופה ואמיתית, כאילו אומרת לכול - תראו אותי, כזאת אני ואני גאה בזה. באותה גישה של חופשיות נכנסתי למים ולפני שהספקתי לספור עד עשר, הפנו הבנים אליי מבט. אותם בנים לא היוו בעבורי משהו שחשוב יותר מגרגיר חול הדבוק ברגלי, אך בכל זאת חשתי עקצוץ מוזר. השתדלתי לשמור על פנים אטומות ונטולות הבעה והעמקתי מעט במים. לבסוף פצה מישהו את פיו ופרק את העול הכבד שהעיק עליו במשך אותן שניות ספורות: "איכס, שלי, את מסנוורת אותי". שתקתי. מה כבר אוכל לומר? אותו גוף יפה, שבו התגאיתי כל כך, מסויד בלבן חיוור ומעוטר במספר נמשים. זהו מום שולי וקטן, מום שדווקא לא הקדשתי לו תשומת לב, ומסתבר שהייתי צריכה.
הם פרצו בצחוק אך המשיכו להביט, למרות שעיוורתי אותם לחלוטין. המשכתי בשלי, אך משהו בי נסדק מעט. למה איש לא יאמר שיש לי גוף יפה? לזה לא היה להם האומץ, אך מה הבעיה לערער את בטחוני ולהטיח בפניי את העובדה הידועה לגבי צבע העור שלי? שמעתי רבות מזרחיים המתלוננים על הקיפוח, אתיופים המופלים בגין צבע עורם, אך איש לא אמר לי שמגנים גם את הלבנים. אם כך, איזה צבע עור זוכה למחמאות, איזה מין זן מופלה ודחוי מוטב להיות? חשבתי תמיד שאני מיוחדת, שאני לא מאותן בנות עם חזות זולה ושיזוף עשוי מדי. חשבתי שאני טבעית וכנה עם עצמי, עם הגורל שנחרץ בעורי המנומש. האמנתי בכל ליבי שאני מיוחדת, שהחזות הבהירה והג'ינג'ית שלי תתקבל בברכה באירופה או בכל מקום אחר בו איראה כמו כולם, שגרתית ורגילה. מסתבר שבארץ זה לא כך. על מנת לזכות בתואר המחמיא - "כוסית" - עלי להיות שזופה, בעלת עיניים חומות, שיער חום ולאבד את מה שהופך את המראה שלי לייחודי - את כל אותה חזות לבנבנה, שנכללים בה שיער אדמוני ועינים כחולות.
מה עלי להסיק מאותה הערה טיפשית? האם היה עלי לשוב לחוף ולהתכסות היטב? לא! כזאת אני, ואני שלמה עם עצמי. בבת אחת שב אלי כוחי והבנתי, שגם אם כולם היו חושבים כמוהו והיו רואים בי לבנה ומסנוורת, אני בדיוק כפי שאני צריכה להיות, כפי שנכתב בבריאה ועם זה עלי להיות שלמה. אם לא אוכל להסתכל במראה ולאהוב את מה שניצב שם, מי יוכל?
המתקתי חיוך והשבתי לו במכה ניצחת, שאם זה כל כך מפריע לו בנוף שיפסיק לנעוץ בי עיניים. הוא שתק ואני הבנתי שאינני חשופה כלל. גם אם הייתי עירומה לחלוטין, הייתי מכוסה, כי איש לא היה רואה את מה שמתחת, את היופי הפנימי שלי שעושה אותי לאדם יפה. הפנמתי שאני לא חושפת כאן כלום, רק צורה גשמית, שכולם דשים ודנים בה כל הזמן.
עוד איחשף באמת ובתמים, אפתח בפני מישהו את הכול ואסיר כל כסות מעלי, אך לא כאן, כי בעולם שלנו, משום מה, הפנימיות והייחוד לא משנים כהוא זה, רק החיצונית הנורמטיבית והממוחזרת.