כל הבלוגים كل المدونات

טרמפיסטים על הגלקסיה 6.8.09

רואים אותם בצידי הדרכים. בקיץ השמש קופחת על ראשם ובחורף ברד מצליף על מצחם. הם מביטים בך במבט של כלב בכלבייה המתחנן קחו אותי! הטרמפיסטים.

חביבים ככל שיהיו, לא תמיד אני עוצרת. וואלה, קצת בררנית אנוכי בבחירת האדם שאכניס למכוניתי. לרוב, בזמן נהיגה אני שומעת מוסיקה ומהרהרת להנאתי. לפעמים חוטאת באיזו שיחת טלפון. והרי תמיד כשנכנס לך טרמפיסט לאוטו, משהו בתדר שבמכונית, ושלך עצמך, משתנה...

כשנמצא איתי עוד מישהו ברכב, ואז אנחנו עוצרים לטרמפיסט, זה תמיד מוזר להמשיך את השיחה מאיפה שהפסקנו, כי עכשיו יש זוג אוזניים נוסף ברכב, של אדם זר למראית עין, אך רוב הסיכויים שתוך חמש דקות נגלה שהיינו בטירונות יחד, או דבר דומה לזה.

יש המון סוגים של טרמפיסטים. יש את אלה שישר ניגשים לעניין ומתחילים בחקירה צולבת ללא פשרות כאילו היה ברצונם לגייס אותי לשירות החשאי: "איך קוראים לך? מאיפה את? מה את עושה?". לרוב אינני חפצה בסיפורים מעמיקים על עצמי בפני זרים סקרנים (דבר המאפיין ביותר את אזורנו), ועונה תשובות לקוניות.
לעומתם יש את הזורמים. הם נכנסים לאוטו, חוגרים את עצמם, ונותנים לאווירה שברכב לחלחל לתוכם. אם היא שקטה- הם נהנים מהשקט. אם יש מוסיקה ברקע, הם מתופפים לקצבה ולא מתחילים לדבר בווליום שעולה על המוסיקה עצמה. נעימים כאלה.
ויש כאלה, שמרימים אגודל לסימון טרמפ גם אם זה 300 מטר מהצומת הקרובה. הם פשוט בגרוב של הטרמפים. ויש בזה גרוב. כשאתה מוצא עצמך במעמד הזה (לרוב כי האוטו נכנס למוסך), ישנה איזו תחושת חופש הפושטת באיברים. פתאום הכול פתוח. לא עוד יעד מתוכנן מרגע הפעלת הסוויטצ', אלא אינסוף אפשרויות...

לפני זמן מה הוצאתי את הרכב שלי מטיפול במוסך. סיבת הטיפול הייתה רעש מסתורי עם נטייה עזה להתגבר עוד ועוד, משהו בסגנון נהמתה של מפלצת הלוך נס. מיטב המוחות שקדו על רעש זה ולא הצליחו לפצח את התעלומה. תופעת לוואי שהתלוותה לרעש המדובר הייתה הימנעותי מלקיחת טרמפיסטים. חשבתי לעצמי שיהיה זה לא נעים אם במהלך הנסיעה האוטו יתחיל לנהום, הטרמפיסט יביט בי בבהלה, ולי לא יהיו תשובות. אם כן, וויתרתי על הרעיון מלכתחילה, חוץ מפעם אחת, שבכל זאת עצרתי לשני בחורים חביבים, ולמזלם המוסיקה באוטו הייתה מספיק חזקה כדי להסוות את הנהמות שאכן התעוררו עלינו לכלותינו.

ברוב הפעמים בהן אני עצמי תפסתי טרמפים, עצרו לי בריות מתוקות מאוד. בדרך כלל הסיעו אותי עד למקום עצמו ממש, גם אם זה היה קצת יותר מהדרך שלהם. מה שנקרא- אנשים טובים באמצע הדרך. הפעמים הראשונות שתפסתי טרמפ היו בגיל העשרה, מרחק של כעשרים דקות נסיעה בין מושבת מגוריי למושבה השכנה, אליה נסענו בלילה כדי להתפלח לבריכה. עצירת הטרמפים הייתה חלק מפריקת העול הכללית, מעבר לכך שעוד לא היה לנו רישיון. המושבה ההיא הייתה מקום קטן, כולם מכירים את כולם, כך שנזהרנו מלהיכנס בטעות לרכב של אחת המורות מבית הספר, כמו שולה למשל, שתהתה מדוע אנו מסתובבים יחפים ועוצרים טרמפים בשעה זו של הלילה, ואיפה היינו אתמול בזמן שיעור תנ"ך.

עניין הטרמפים, כמו בכל הקשור לסוגיות של חופש, טומן בתוכו את האפשרות לסיטואציות פחות נעימות, לחלקן מתלווה חוקיות ברורה. למשל: אתה והטרמפיסט יושבים ברכב, ולמישהו מכם נפלטה נפיחה, מה קוראים אותו פוק, בטעות. עכשיו, שניכם יודעים מי האשם ואף אחד לא יעיז ולו בעבור הצחנה העזה ביותר לפתוח את החלון שלא להלבין פני חברו או פניו עצמו ברבים. דוגמא אחרת לכך שנסיעה בטרמפ יכולה להפוך לסיוט מהר מאוד היא, כשפתאום את מגלה (וכן, לרוב זו את שתגלי) שלברנש שאסף אותך יש ידיים ארוכות, ואין צורך להכביר במילים.

השבוע, יצא לי לשמחתי לאסוף טרמפיסטים פעמיים. אני רואה בזה סוג של תרומה חברתית, וברמה האישית, תחושה של עשיית מצווה. במיוחד כשמדובר במקרה כמו האישה המבוגרת שלקחתי אתמול, שרק זמן העלייה והירידה שלה מהרכב נמשך דקות ארוכות.
ודבר נוסף, פנייה אישית לטרמפיסטים שביניכם - חלאס עם הטלפונים! שבוע שעבר חלפתי ליד מכללת תל חי כשהבחנתי בשתי נערות בתחנה ממול. עצרתי להן והן קפצו פנימה בשמחה. עד אותו רגע נהגתי בנחת, שלום חנוך שר לי ברקע, והכל היה נעים. לפתע מצאתי את עצמי בעולם הרינגטונים. מוסיקות, צלילים, דיבורים, ווליום חזק. זו הייתה סיטואציה אבסורדית בה לא נעים לי להעיר למי שאני בעצם עושה לו טובה. חשבתי לעצמי שאם היה לי שלט צהוב עם מספר על הגג, ומונה בתוכו, הכול היה הופך להגיוני. אך לא כך היה הדבר. כשהן ירדו פלטתי אנחת רווחה. גם האגזוז פלט. עשן שחור. עכשיו האוטו במוסך, אתם בטח מבינים מה זה אומר...

תגובות

מה לטרמפים ושינוי חברתי?

הייתי רוצה לראות הרבה יותר טרמפיסטים והרבה יותר נותני טרמפים
זה אקולוגי , זה חוסך כסף לטרמפיסט, זה יוצר קשרים שכנראה לא היו נוצרים באופן אחר ואולי אפילו יותר בטיחותי לנהג העייף.
אבל זה גם כמובן מפחיד בעיקר לבנות , וכמובן יכול להיות ממש מעצבן כמו שתואר בכתבה .
אני הייתי רוצה ליצור איך שהוא מעין תו תקן, שותפים, שכל מי ששותף בארגון הזה יש לו איזה סימון /תעודה מדבקה שאומרת שהנ"ל אם הוא נהג לדוגמא, נוסע ע"פ חוקי התנועה , לא מעשן ללא הסכמה , והטרמפיסט גם הוא מצהיר על : מיעוט שיחות טלפוניות , שמירה על נקיון הרכב וכו..
אז איך מתקדמים הלאה?
חדוה

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם