אורה אילת - מכתבים מילד להוריו

חברת קיבוץ סער, בעברה- מנחה ומדריכה בקבוצות הורים (מכון "אדלר"), מחברת הספר "המכתבים שלא כתבתי". אורה פותחת לעיני ההורים מכתבים מתוך ספרה, בהם היא שמה בפיו של ילד קטן, ובשפתו, את עיקרי עקרונות החינוך לדמוקרטיה שהיא מציעה להם לאמץ. דרך המכתבים, ילמדו ההורים איך עשוי לראות, להבין ולפרש ילדם את התנהגות המבוגרים שסביבו, ודרכם את העולם. ההורים יכולים לבחור את התגובות החלופיות שיאפשרו להם לגדל את ילדיהם ליתר שיתוף פעולה, אחריות ואוירה של כבוד הדדי. המכתבים תורגמו לערבית על ידי מורות ערביות בירושלים, באדיבותו של המדען הראשי של משרד החינוך הפרופ. יוסף באשי ז"ל.

כל הבלוגים كل المدونات

על "המכתבים שלא כתבתי" 29.7.09

שמי אורה אילת, אני חברת קיבוץ סער, מנחה ומדריכה בקבוצות הורים(מכון "אדלר"), מחברת הספר "המכתבים שלא כתבתי". בחרתי לפתוח בפניכם ההורים, קוראי אתר "דוגרינט", מכתבים מתוך הספר, בהם שמתי בפיו של ילד קטן, ובשפתו, את עיקרי עקרונות החינוך לדמוקרטיה בהם אני מאמינה ומציעה לאמץ. אני מאמינה כי באמצעות המכתבים תוכלו ללמוד איך עשוי לראות, להבין ולפרש ילדכם את התנהגות המבוגרים שסביבו, ודרכם את העולם.
כהורים תוכלו לבחור את התגובות החלופיות שיאפשרו לכם לגדל את ילדיהם ליתר שיתוף פעולה, אחריות ואוירה של כבוד הדדי.
בברכה, אורה אילת

קיבוץ סער, 29.7.09

************************************************************************

המכתבים שלא כתבתי(כי אני צעיר ועוד לא יודע לכתוב)

לאמא ואבא היקרים,
בינתיים אני קטן, ואני עוד לא יודע, אבל אילו הייתי יודע להגיד, ואילו ידעתי לכתוב, הייתי כותב לכם את המכתבים האלה, כי אני חושב שאם אתם הייתם יודעים באמת מה אני מרגיש, ואיך משפיעים עלי הדברים שלכם, ומה אני קולט ומבין ומפרש הייתם ודאי עושים את זה אחרת.
כי אתם הרי כל כך אוהבים אותי ורוצים את טובתי.
וגם אני אוהב אתכם מאוד. אז ניסיתי.
הילד שלכם.
***********************************************************************

ככה למדתי לפחד

לאבא ואמא שלי!
מה שאני רוצה לספר לכם היום, זה מה שהיה פעם עם הכלב.
פעם, כשהלכתי עם אמא, ראינו מרחוק כלב שחור. הכלב הרים את הזנב שלו, רץ ישר מולנו והתקרב במהירות. אמא מיד אמרה לי "אל תפחד, הוא לא עושה שום דבר", ולקחה אותי על הידיים שלה, ליטפה את ראשי ואמרה לי בקול רך ונעים שהכלב הזה הוא חמוד, ולא עושה כלום...(אבל למה היא כל כך מגוננת עלי אם אין שום סכנה?), זה נעים לי מאוד כשאמא לוקחת אותי על הידיים, מלטפת לי את הראש ומדברת אלי ברכות כזו ובאהבה.

אתמול שוב פגשנו כלב, עוד כשהוא היה רחוק אמא שוב אמרה לי: אל תפחד, הכלב לא יעשה לך כלום" ידעתי שהיא תיכף תיקח אותי על הידיים ותחבק אותי כמו אז.
כשראיתי שהיא לא מזדרזת, בכיתי. וזה עזר! אמא התכופפה אלי וחיבקה אותי חזק ושוב אמרה בקולה הנעים: "אין לך מה לפחד, חמודי, אמא שומרת עליך והכלב לא יעשה לך שום דבר רע". אני השענתי את ראשי על כתפה, חיבקתי את צווארה, הרחתי את הריח הנעים של אמא ולאט לאט הפסקתי לבכות.

עכשיו בכל פעם שרואים כלב, אמא כבר יודעת, וגם אני, שאני אבכה והיא תאמץ אותי אליה חזק... ואפילו שאמא אומרת לי שאני כבר ילד גדול, ולא צריך להתנהג ככה, בכל זאת אני לא מפסיק לפחד. כי אם אפסיק לפחד, אצטרך גם להפסיק לקבל את החיבוק והדאגה והרחמים של אמא. וזה לא כדאי לי- אפילו שהפחד כואב בלב אני לא מוותר על החיבוק הזה, הנעים, וכל המילים האלה...

ככה למדתי לפחד,
הילד שלכם.

.

"המכתבים שלא כתבתי" אורה אילת

"המכתבים שלא כתבתי" אורה אילת

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם