בעין חדה בוחן עטר את "אשליית התהילה" את מערכת היחסים בין ה"בדרן" לצופים, ואומר, בין היתר כי "המקרה של דודו טופז הוא דוגמא לטירוף הנוצר בנפשם של שיכורי ההצלחה שלא מרפים מבדל הקיום המתוקשר שלהם, ההולך ומתכלה."
האם מותר לנו להגיד שעייפנו? שעשינו כל מה שאפשר? שהשקענו, אך אין פתרון? האם עשינו מספיק? במאבק על השבתו של גלעד הביתה ישנה הכרעה ברורה ישנו או איננו. אין כאן 'כמעט', 'כמעט' לא נחשב.