השָבה ושבי - מחשבות על גלעד שליט ועלינו

כמו שכתב עטר, בענין גלעד שליט אין "כמעט", אין באמצע, העובדות הן הקובעות והעובדות הן שהוא לא פה. איך אפשר לכנות את הקריאה של עטר אלינו דמגוגיה? איך אפשר למתן את התגובות בנוגע לנושא של גלעד שליט? להפך, לאור ההתקדמות (אם אפשר לקרוא לזה כך) במשא ומתן על גלעד , אני הייתי קוראת לכולם לזעוק חזק יותר, להפגין, למחות, להראות שאכפת לנו, להראות שעל זה לא נעבור בשתיקה. הכאב שמשפחת שליט מכילה הוא הכאב של כולנו והקריאה של עטר איננה מסמלת התפרקות כלל, היא מסמלת כוח, כוח שלא דוער במשך 3 שנים אלא רק מתגבר, מתחזק ומחלחל לכל בית ובית בישראל.
עירית, אולי באמת מה שחסר לנו זה תמימות, אולי מרוב "בגרות" החזרתו של גלעד מתעקבת. אין ספק שנעשים מעשים ע"י הגורמים הממונים על כך אבל 3 שנים זהוא זמן בלתי נסבל ועם כל הכבוד לניסיונות, העובדות מדברות בעד עצמן. אין פה "כמעט" אין פה "למתן" ואין פה "להכיל" עם הנוער "התמים" נלחם על גלד בשיניים, גם המבוגרים יכולים לעשות כך.
ירדן אשל (17),
קיבוץ אילון

אם מאה נערים הפועלים למען גלעד שליט היו מסרבים להתגייס ונכנסים לכלא למשך שבוע לאות מחאה ולאות הזדהות (אחר כך הולכים לצבא כרגיל) היה לזה אימפקט אדיר ואולי הממשלה היתה מתחילה להבין שהתביעה אמיתית וכנה ושיש מחיר למחדל. סרבנות היא חלק מהדמוקרטיה ולא חותרת תחתיה. אבל אני יודע כמה זה קשה לביצוע. כרמי אשבורן

עטר שלום,
קראתי את דבריך ורוח קרב השתלהבה לרגע בקרבי: אכן נכון, לא יכול להיות, מכה לגאוותנו הלאומית (לא פחות!), סחיטה רגשית איומה ("איומה" היא מילה מאוד מאיימת - ולכן מחייבת תגובה מיידית, לא?)....

אבל אחרי שנשמתי עמוק וספרתי עד 10, אני חייבת לומר לך שמצאתי בדבריך הרבה תמימות נעורים, הרבה רצון טוב - וגם הרבה דמגוגיה ("חייבים לקנות עכשיו!", "מהרו פן תפסידו", "שלום עכשיו! עכשיו! עכשיו!"), כאילו מדובר באיזשהו מבצע פרסום.

ואני רוצה לעצור לרגע ולהזהיר מפני הדמגוגיה הזאת. היא מסוכנת. היא מלהיבה ומלבה אש. היא עלולה לסחוף לפעולה לא רציונלית (כי מדובר פה כמעט באיום קיומי!!). ולא היא.

הרי כאבה של משפחת שליט - ושל גלעד הנמק אי שם - עמוק ונוגע בנימים הכי רגישים של כל אחד מאיתנו - הן מתוך אמפטיה פשוטה, והן מתוך נגיעה וגירוי של הפחדים הכי עמוקים (זה מה שעלול לקרות מחר בבוקר לי?? או לבן שלי?).

אבל מצד שני, הרי חלק מן החוסן של עם הוא לשאת כאב כזה ולהכיל אותו בלי להתפרק לגורמים. חלק מן החוסן של עם הוא הנכונות והיכולת להקריב קורבנות - ולא לאבד את הראש.

כשאתה מתגייס לצבא, ליחידה קרבית, אתה רוצה להאמין שהכל יהיה בסדר ותחזור הביתה בשלום. אבל אתה צריך גם להיות מוכן לכך שזה לא יקרה.
שלמשך תקופה מסויימת אתה הוא זה שעומד שם בשער ושומר על הילדים והנשים והגברים שחיים פה, כמו שמישהו אחר עמד שם בשער עבורך קודם לכן, ומישהו אחר יעמוד שם במקומך בעתיד.
ומי שעומד בשער עלול לשלם מחיר - בפציעה פיזית או נפשית, בחטיפה או אפילו במוות.
אם איננו מוכנים לכך - כפרטים וכעם - דיננו נחרץ. עכשיו זה רק עניין של זמן... זאת לא אידיאולוגיה, זאת פשוט ביולוגיה.

גלעד עמד שם בשער. הוא ומשפחתו משלמים את המחיר. אנחנו כולנו חייבים לו, וצריכים וחייבים לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר אותו הביתה. אבל בלי הסטריה ובלי לאבד את הראש.
מקבלי ההחלטות צריכים להיות מסוגלים להכיל את הכאב הנורא הזה - ולקבל החלטות רציונליות, שפויות ולא מתלהמות.
אשרי - ואשריך - שאנחנו לא יושבים על כסאותיהם וצריכים להתמודד עם כובד האחריות.

לסיכום:
אני בעד לזכור ולהזכיר כל הזמן שגלעד עוד שם, שאנחנו מחוייבים לו, שאנחנו מוכנים לשלם מחיר יקר עבור החזרתו ושלא ננוח ולא נשקוט עד שיחזור ויהיה איתנו.
אני לא בעד ליבוי יצרים שטחי ודמגוגי, חיזוק התחושה של החיים ב"שחור ולבן" (בד"כ דווקא יש הרבה יותר אפור באמצע), ודה-לגיטימציה של אלה שמן הסתם לא ישנים בלילות בנסיון לפתור את הדילמה הקשה הזאת.

בברכת גיוס קל, נעים ובטוח,
עירית, משגב