פיקניק בשדה קוצים 25.6.2009

החיים זה לא פיקניק. כן. לפעמים באמת חסרה לנו המפה המשובצת באדום לבן, עליה נחות כמה גבינות רעננות ובקבוק יין אדום, ומעליהן פרושה שלוות הנפש שמלווה ישיבות שקטות מהסוג הזה. אבל, מה לעשות, ולפעמים החיים דומים לפתגמים
שעליהם נכתבו, וזו האמת. לא תמיד אנחנו במצב מפקנק.
זה קורה מפעם לפעם, ואנו מגיעים, עם התראה או בלי, לליבו של שדה קוצים. כל אחד ושדהו.... מביטים לצדדים כמו ארנב ניצוד, בוחנים מאין תבוא האש, מדמים כבר כיצד ינצו הלהבות ואיך הכול יעלה בהן. לא תמיד אנחנו יודעים זאת, בטח לא ברגע האמת, אך בליבו של כל שדה קוצים, שוכן אגם.

מי האגם צלולים, מתוקים ובוהקים, וניתן לרחוץ בו ולשתות את מימיו המבריאים. ביום של ראות טובה שטים בו ברווזים, והדגים שבתוכו נכנעים לזרמיו העדינים.
האגם הזה הוא האופטימיות. כמו ירח שמתמלא ומתעגל, ואז זורח ומראה נוכחותו. זה המקום הנסתר בנו שיודע על הטוב הקיים בחיינו ומוכן לראותו בעיניים פקוחות
ובערות פנימית. הוא הצל שלנו ביום בו השמש קופחת.

השבוע חברה סיפרה לי שהייתה לה תקופה קשה. שדה קוצים...היא התהלכה אנא ואנא עד שמצאה את האגם שלה. בסוף מצאה. מצאה את הזיכרון שהוא שם בכלל, האגם. נשאלת השאלה, למה בעצם לקח לה זמן להיזכר בקיומו? למה לא תכף ומיד, בו ברגע,
שמה פעמיה והלכה לטבול במתיקות מימיו? כל אחד והתשובה שלו לשאלה הזאת. כולנו מתמהמהים לעיתים במציאת הטוב.
הסיפור שלה היה קשור באמה, שלא ידעה להגיד את הדבר הנכון והמעודד לבִּתה, גם אם ידעה אותו בליבה. מפיה של האם יצאו אמרות מהולות שיפוט והסתכלות שלילית משהו על החיים, וזה מה שהיא הביאה לשיחות עם בִּתה, שכה הייתה צריכה את חומו החיובי של האגם באותם ימים.
הקשבתי לסיפור של חברתי, והבנתי על מה היא מדברת. לא תמיד אנחנו שומעים מהורינו את מה שהיינו רוצים לשמוע. זה קורה לילדים בני שלוש, שלושים, במקרים
מסוימים גם בגיל שישים...
חברתי ואני ישבנו בצוותא ודסקסנו על הדור שלנו ועל דור הורינו. שתינו הסכמנו
שהורינו גדלו בדור שהייתה בו אווירת "החיים זה לא פיקניק", ומכאן האנרגיה הזו שאנחנו מקבלות מהם מפעם לפעם בשיחות איתם. אין לשפוט אותם על כך, כי באמת לא היה שם פיקניק עבורם. לדור ההוא, הדור של הוריי, היו התמודדויות שאני ובני דורי ברובינו לא מכירים. דבר זה גרם לי לחשוב, שלכל אחד בעולם
הזה, אם קטן או גדול, יש את ה"לא פיקניק" שלו.
ה"לא פיקניק" של בני דורי הוא החיפוש המתמשך של זהותנו, שקיבלה דרכון חופשי לתור בארץ ובעולם, לנסוע, לראות, לחוות, להתבלבל, להבין ושוב להתבלבל... דור שצריך המון "צומי". המון אהבה ועידוד. דור פיטר פן שקצת קשה לו להתבגר. שמחליף עבודות, ומערכות יחסים, ודירות... דור שקשה לו לעמוד בציפיות ההורים,
הורינו, שהתבגרו "בזמן". שהקימו מערכת משפחתית בגיל צעיר יחסית, הביאו כמה ילדים, ורכשו מקצוע מסודר.

ונחזור לשדה הקוצים הידוע לשמצה. כל אחד מאיתנו לפעמים מהלך באחד כזה. כל אחד ושק הצרות שלו. אבל יש לזכור שאפילו קוץ, הוא סוג של פרח. גם לו יש ניחוח. אולי לא מהמבושמים ביותר, ומהאטרקטיביים ביותר, זה נכון, אבל אחד כזה
שעוזר לנו להיזכר איזה ניחוח אנחנו באמת אוהבים. ומה לעשות, האגם ההוא, לרוב
נמצא אחרי כמה שבילים קוצניים. חוץ מזה, אולי צריך לנסות פעם לא לברוח, אלא פשוט להיות לרגע, בלב השדה, לפרוס שמיכה, ולעשות פיקניק.